שוטונים להמונים

ניתן לדמיין שבכל רחבי העולם המערבי נשמעו השבוע לא מעט גרגורי עונג וקריאות "פטאגן!", כשדמותו של קת'ולהו, כהנם הגדול של הקדמונים, הופיעה במלוא הדרה המשוקץ בעולמנו לאחר שקידוחיה של חברת בריטיש פטרוליום הביאה לפתיחת שער לממד אחר, שדרכו הסתערו יצורים מוזרים מרובי זרועות, עיניים ועוקצים. הדבר המעניין יותר הוא שההתפתחות העלילתית הזו לא דרשה הסבר כלשהו, והדמות זוהתה אוטומטית על ידי רבים, כך שאפילו ההקשר להימצאותה על המסך לא נדרש, שלא לומר שלא היה כל שימוש באזכורו של יוצרה, ה.פ. לאבקראפט. המיתוס של קת'ולהו הפך בשנים האחרונות לחלק מתרבות הפופ האמריקאית, וה-Cult האפלה שמתוארת בסיפורים הפכה לדמות קאלט, לסימן חברתי. כיאה לכל סמל שכזה, רבים אינם מכירים ממש את מקורו, כלומר לא קראו את הספרות שעוסקת בנושא והתעמקו בחידוש ובמשמעות שמאחוריה, אלא שהם מעדיפים להשתמש בידע הכללי שלהם בכדי ליצור סיפורים משל עצמם, לרוב כאלו שמשתמשים בדמות כקריקטורה, מה שהופך אותה לנגישה מיידית להמונים. כך או כך, מעבר לאזכורים הרבים בספרות (ע"י סופרים כמו סטפן קינג וניל גיימן) ובסרטים (סטיוארט גורדון וגיירמו דל-טורו), היצירה של לאבקראפט זכתה גם להתייחסות רבה בתחום המוזיקה הפופולארית. למעשה, אפשר לומר כי בימינו לאבקראפט המנוח הוא ללא כל עוררין ותחרות הסופר המשפיע ביותר על מוזיקה כיום.

לא שזו חכמה גדולה במיוחד – למרות הדמיון לעולם הכתיבה והיצירה, ההשפעות של עולם הספרות על המוזיקה הן יחסית מועטות מאוד, וממש צריך להתאמץ בכדי למצוא דוגמאות קונקרטיות (למשל "אנקת גבהים" של קייט בוש או ההתייחסות לזר של קאמי ב- Killing an Arab של הקיור). ועדיין, כדאי לתת את הדעת לכך שמדובר בסופר שמת כבר למעלה משבעים שנה, כזה שהיה יכול להיות אזוטרי לחלוטין ושהכתיבה שלו לרוב אינה קוהרנטית, ומלאה בהתייחסות לדברים למעשה אינם ניתנים לתיאור או שיום. דווקא יש מי שיאמר שלכן המוזיקה מאפשרת מרחב פעולה רב ביחס לסיפורים, או יותר מזה – משלימה אותם בהינתן גוון נוסף וחשוב לחוויית הקריאה, שמזכירה לעתים הזיה של ממש. המסתוריות, המילים הסתומות, המוטיבים של פולחנים מוזרים – כל אלו מן הסתם ימשכו אמנים בעלי משיכה לאפל ולמופשט, כמו המטאל והדארק אמביינט. רק עצם הזכרת שמות, מקומות ואירועים מתוך הכתיבה של לאבקראפט אמורה לגרום להתעוררות של עולם דימויים עשיר שמייתר את הצורך בליריקה. במילים אחרות – אווירה אינסטנט כבר מהתיבה הראשונה.

כנראה שהקטע המוכר ביותר המבוסס על לאבקראפט הוא Call of Ktulu של מטאליקה (שיבוש השם במקור), שאם יש משהו קדוש עבורם, הרי זהו חוק זכויות היוצרים. זהו הקטע האינסטרומנטלי היחידי מתוך Ride the Lightning, והוא מתקשר אל הסיפור המפורסם ביותר של לאבקראפט. היות ומדובר במטאליקה, השיר הוא כוחני ואין בו הרבה מקום לאווירה המוזרה. עדיין, בוודאי שלא מעט מעריצים נחשפו בזכותו אל המיתוס. ההתעסקות בלאבקראפט נמשכה גם באלבומים מאוחרים יותר, כולל זה האחרון, Death Magnetic, שבו השיר All Nightmare Long נוגע ביצירה מוכרת הרבה פחות – Hounds of Tindalos, אשר בתיאור המעודן של ג'יימס האטפילד הוא "another crazy mindfuck about these wolves that hunt through their nightmares and the only way you can get away from them is stay with angles".לדעתי, למרות הפופולריות, המוזיקה של מטאליקה די רחוקה מרוב הייצוגים הלאבקרפטיאנים האחרים, ואין לשירים האלה איזשהו משהו שמבדל אותם מהקו הכללי של הלהקה, למרות הנושא המוזר. מטאליקה, אגב, ממש לא הייתה הרכב המטאל הראשון שנגע בלאבקראפט. כיאה להרכב שהושפע רבות מתחום האימה וכחלוצה אמיתית, בלאק סאבאת' קראה לשיר מאלבום הבכורה שלה, שיצא ב-1970, בשם הדומה לזה של אחד מסיפוריו – Beyond the Wall of Sleep, שבו אסיר בבית משוגעים חווה חלומות על מרחבי חלל עצומים וישות בוערת ובלתי נתפסת שבאה לחסלו, ומוסבר כי בני האדם מסוגלים לחוות בשנתם ממדים אחרים, להם הם אינם מודעים בזמן העירות. כמו במקרה של מטאליקה, גם השיר הזה אינו שונה מאחרים של ההרכב, במיוחד בבסיס הבלוזי שלו, וגם כאן נראה שההשראה אינה הרבה מעבר לסך תחומי ההשראה של הלהקה. המיתוס גם נרתם לדת'-מטאל של Morbid Angel בהמנון The Ancient Ones (מה גם שהגיטריסט, ג'ורג' עמנואל, השתמש בשם הבמה הלאבקראפטיאני טרי אזגת'ות', ועטיפת האלבום בו הופיע השיר לא יכולה להיות מפורשת יותר), וכמוהם גם BEHEMOTH הפולנים שרו על זימון הקדמונים בסגנון הבלאק מטאל, ו-Cradle of Filth על יקיצתו של קת'ולהו (תלמדו, מטאליקה!). יותר משזה נשמע כאילו הם מתים להיות חברי הכת המודרניים, המטאליסטים רוכבים על דמות התמנון ומלבישים אותה איש איש בסגנונו הוא. התכנים המשמעותיים, הסוריאליזם והמשמעות הפסיכולוגית של התפרצויות התת מודע הקולקטיביות לא קיימות, אלא שישנו בעיקר שימוש ישיר בשמות, לא שונה בהרבה מן השימוש בשטן ויצורי אופל אחרים.


אך למעשה, ראשית ההתייחסות לה' פ' לאבקראפט בעולם הרוק נשמעה שונה ומפתיעה ביותר ביחס לסוגות שבהן נוהגים להגות לו כבוד. ב-1967 הוקמה בשיקגו להקה הנושאת בגאון ובהרשאת השארים את שמו של הסופר – H.P. Lovecraft, וניגנה מוזיקה פסיכודלית הנוגעת בפולק ובג'אז שמזכירה בעיקר הרכבים כמו המודי בלוז ו- Iron Butterfly. הלהקה הורכבה בבסיסה מזמר הפולק ג'ורג' אדווארדס, שעבד כזמר אולפנים עבור חברת Dunwitch Records, ששמה לקוח ישירות מהסיפור המפורסם "אימת דאנוויץ'", ומהמולטי אינסטרומנטליסט והזמר דייב מייקלס. ההתייחסות למיתוס ולאווירה נגעה בעיקר באופי הפסיכדלי של השירים, מה שבא לידי ביטוי באפקטים חלליים מהקלידים של מייקלס ובהרמוניות של הזוג המוביל, בתור כאלו המייצגים שטחים שטרם נחקרו וחוויות מוזרות ומאיימות, קצת כמו טריפים רעים של אסיד. למרות השם והייחוס, הלהקה ביצעה באלבומה הראשון בעיקר קאברים, כולל כאלו של שירים היפיים מאותה התקופה (כולל ל-Let's Get Together). הלהקה עברה לחוף המערבי, בו זכתה לפופולאריות מסוימת, והופיעה לצד הרכבים מקומיים כמו הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, הקליטה בסה"כ שני אלבומי אולפן ופעלה למשך שנתיים, כאשר ממנה יצאו ההרכבים Lovecraft ומאוחר יותר Love Craft, שהוגדרה למרבה ההפתעה כלהקת Fאנק. בסופו של דבר, הקליטה הלהקה המקורית שני שירים שמתייחסים ישירות לסיפורת – The White Ship ו-At the Mountaines of Madness, אשר למרות האווירה הסיקסטיזית שנחה עליהם, אפשר לומר שמדובר בשירים שמצליחים לגעת במשהו ברוח היצירה ובניסיון שונה, גם אם קצת מגוחך, לתרגם את חווית הקריאה לצלילים.

לאורך שלושת העשורים האחרונים, ישנם לא מעט מוזיקאים אשר הקדישו אלבומים שלמים ליצירה של לאבקראפט, והם ממש ניסו, בכלים שעמדו לרשותם, להתאים את עצמם לכתבים ולא להפך. Thergothon, שכבר סוקרה באתר, עשתה זאת באלבומה Streams from the Heavens, בו היא יצרה צלילים כבדים ודחוסים המתקדמים באיטיות כתוהו המזדחל על רקע גניחות חברי הלהקה. למרות שלא התברכה בעושר של הלהקות הקודמות, היא מצליחה ליצור אווירה מאיימת של ממש. ההרכב הקברטי Tiger Lilies חבר ב-2006 אל המוזיקאי אלכסנדר הקה בכדי ליצור מופע שלם, אשר תועד ב-DVD, המוקדש כולו ליצירות החשובות של לאבקראפט. הטייגר לילי'ז תורמים מן המקאבריות שלהם, וסיפורים כמו "העכברושים שבקירות", מקבלים את החיות שבטירוף שלהם ממקצבי ואלס ואקורדיונים שמזכירים פולקה ושאנסונים במקום הדיסטורשן והאמביינס שמאפיינים לרוב את ציטוטי הסופר. הנאמנות לטקסטים באה בעיקר בגילומו של הקה את בן דמותו של הסופר, המקריא בקדרות ציטטות מן הסיפורים. בתכל'ס, הפלצטו של מרטין ז'אק הצורח בהיסטריה Rats!rats!rats! משכנע הרבה יותר מהגראולינג החייתי של רוב המטאליסטים. הלהקה הגותית Nox Arcana הוציאה ב-2004 את Necromonicon, אשר קרוי על שם הספר האסור המופיע תדיר במיתוס, המוגדר (לדעתי, שלא נכונה) כדארק אמביינט. המוזיקה שלהם אינה מכילה מלל של ממש (פרט למזמורים בשפת הקדמונים) למרות הריבוי שבשימוש המקהלות לצורך שירה אנושית. החוויה של האלבום הזה היא יותר חובקת-עולם כפי שסיפורי המיתוס מלאים בהתייחסויות לכתות וחורבות הפזורות בכל רחבי העולם ומשמשות כמרכזי פעילות למאמינים בדברים שלא מן העולם הזה – ממדבריות מצריים, דרך עיירות נטושות למחצה בניו אינגלנד ועד לאותו האזור באוקיינוס ליד גרינלנד אשר במעמקיו מסתתרת ר'ליה. עטיפת האלבום מעוצבת כספר עצמו, כאשר הפנים על העטיפה מזכירות מאוד את עבודתו של H.R. Giger, שבעצמו הוציא ספרי איורים שעוסקים בנקרומוניקון (הראשון שבהם הודפס לראשונה כבר ב-77'). אגב, מעניין לראות שמוזיקאים לא מעטים זוכים לתיוג כ"לאבקרפטיאנים" באתרים כמו .last.fm, חלקם בשל שירים בודדים (ככה זה כשלמעריצים שרופים יש אצבע קלה על כפתור ה'טאג'), ואחרים בשל בחירה מודעת, או אולי אפילו היסוד שבעבודה שלהם, וביניהם אפשר למנות שמות כמו Arkham, Azathoth או הצמד בעל השם הקליט Ungl'Unl'Rrlh'Chchch.

אם התחלתי את הכתבה הזו מהפן ההומוריסטי שבהתעסקות בקת'ולהו, כדאי יהיה גם לסיים אותה בהתייחסות אל לא מעט קטעים מוזיקליים שמתייחסים אל הזוועות החוצניות באופן הרבה יותר קליל ומשועשע. כן, ייתכן בהחלט שהעולם יבוא אל סופו, או אל טירופו, כאשר הכוכבים יעמדו במבנה הנכון, אבל אין פירוש הדבר שאי אפשר לצחוק על זה, או לפחות עם ועל האומה החנונית שלהוטה אחרי כל דבר שמריח תמנוני. האינטרנט מלא בפארודיות על שירים מוכרים כמו Hey There Delilah המספרים בערגה על סוף העולם, שירי חג מולד (Carol of the Old Ones), "משיח" של הנדל, מוזיקאלס בסגנון ג'ין קלי או גולת הכותרת – הפקת אוף-אוף(ועוד אוף) ברודווי בשם "שוגות' על הגג" שמלבישה את המיתוס במחלצות השבת של הכנר המפורסם ההוא. ואנחנו הישראלים נשאר עם השירים המצחיקים שלנו על אלו שהגיעו ממד אחר וימיטו עלינו כלייה, כמו "שאול מופז".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

One thought on “שוטונים להמונים

  1. מתי אלון הגיב:

    התעלית על עצמך

השאר תגובה