כרוניקה של נצלנות

בתקשורת יש זרימת מידע בשלושה סוגים: תקשורת חד-כיוונית ודו כיוונית שגם היא משני סוגים, כשהיא מלאה ובכל רגע המשדר והקולט יכולים לשדר ולקלוט, וכשהיא חלקית ובכל פעם אפשר או זה או זה. בתקשורת פרונטלית, כשאתה נמצא פנים אל פנים, התקשורת דו כיוונית מלאה, אדם יכול גם להקשיב וגם לדבר, גם לקלוט את מה שהאחר עושה וגם להעביר לו מידע, מילולי או לא-מילולי, בשפה מפורשת או מרומזת, מודעת או לא מודעת. זו התקשורת האידאלית שבה חמישה חושים משתתפים. המטרה בתקשורת היא לנצל את כולם, וככל שההיסטוריה מתקדמת אנחנו רואים איך התקשורת הופכת מבלתי אפשרית לאפשרית באופן חלקית, ואז מתקדמת עד לתקשורת מקסימליסטית. נכון להיום התקשורת הזו הצליחה להגיע לשלושה חושים – ראיה, שמיעה ומישוש (קינקט הוא דוגמה טובה). ברגע שנוכל להגיע לתקשורת כל-חושית נוכל להתגבר על מחסום המרחב והזמן לגמרי (זו כנראה מטרתנו). בינתיים אנחנו מנסים, ובמאתיים השנים האחרונות הצלחנו להתקדם כברת דרך לא קצרה. הבעיה העיקרית היא להתגבר על מחסום המרחב, מפני שעל מחסום הזמן התגברנו במעט על ידי הכתב. הדפוס אפשר תפוצה רחבה יותר של טקסט שתאפשר לו לשרוד יותר, אבל עדיין בהיותו פיזי הוא היה אמור לעבור דרך. הטלגרף היה הראשון שהפך את הדרך מארוכה לקצרה, ובכך צמצם את המרחב. ככל שהדרך שהמידע עבר הפכה זניחה יותר, והזמן שלקח להעביר אותו היה קטן יותר, כך המחסום הלך ונמחק. אבל טלגרף לא ניצל אף חוש. ואז הגיע הטלפון שניצל את חוש השמיעה, הטלפון השתמש בתקשורת דו כיוונית חלקית. הרדיו ניצל את חוש השמיעה אבל היה תקשורת חד כיונית, וכך גם הטלויזיה שניצלה גם את חוש הראיה. בעזרת המחשב התקשורת כבר יכולה היתה להיות יותר דו כיוונית ולהשתמש בעוד ועוד חושים. וכאן נכנס הפאקטור של עם מי אתה יכול לדבר ובאיזו חופשיות. חופשיות כלומר, איזה מידע אתה יכול להעביר, באיזו יעילות, האם מישהו מצותת לך ומונע ממך להעביר אותו וכו'.

אפשר לדמות את התקשורת לצינור. יש נקודת מוצא, יש נקודת יעד, ויש תווך. יש לצינור קוטר, אורך ועובי של מעטפת. אם המעטפת שקופה ניתן לראות את כל מה שיש בתוכו, אם העובי קטן אפשר לחדור את המעטפת בקלות. אם הקוטר קטן והאורך גדול, אפשר להעביר מעט מידע. אם אפשר להעביר הרבה מידע ובאופן יעיל, התקשורת אידאלית. אם אפשר להעביר מידע מועט ובאופן לא יעיל, התקשורת חסרת ערך. וכאן נשאלת השאלה מהי יעילות. מסתבר שההיסטוריה של התקשורת הראתה תשובה חד משמעית בקשר ליעילות, יעילות מוגדרת בתור מה שטוב לשלטון. כלומר, מידע שיוצא אמור להיות לטובתו, מידע שמתקבל אמור להיות לטובתו. או במילים אחרות: בדרך כלל המידע יהיה יוצא בלבד, המידע יהיה מתקבל רק כשצריך לקבל משוב מהאזרח על מנת שהשלטון יוכל להשתמש בו ולשלוט טוב יותר. התקשורת הופכת למשחקי שליטה, שבה יש נשלט ושולט, מטרתו של השלטון היא להיות השולט הנצחי. האם הוא יצליח?

כאמור, ההיסטוריה של התקשורת מראה שלכל אורך ההיסטוריה הוא התאמץ לשמר את השלטון הזה. בין אם מדובר במונופול על הזכיונות לשידור, בין אם מדובר בחסימת הדו-כיווניות של טכנולוגיות תקשורת שונות על ידי הפצת מקלטים בלבד, וחיוב רשיון על השימוש במשדרים, הלאמה של רשתות שידור, פיקוח על "טהרת המידע" אגב הפרת פרטיות וסיווגו אגב שמירה על פרטיות המידע של השלטון וכו' (אם נחזור לדימוי: כשמדובר במידע שלטוני הוא אמור לעבור בצינור אטום, כשמדובר במידע אזרחי כדאי שיעבור בצינור שקוף, או לפחות לעבור דרך מתקן שיקוף, כדי לוודא שהוא לא פוגע בשלטון). לפי נסיון העבר, ההיסטוריה תמשיך מן הסתם להראות שלצורך שמירה על הסדר הטוב, אופי התקשורת יצטרך להשאר כזה שלעולם לא תהיה דמוקרטיזציה של מידע. ד"ר תמר אשורי בספרה "מהטלגרף עד המחשב" שיצא לאחרונה בהוצאת רסלינג, מספרת את הסיפור הזה תוך שהיא נוגעת בסוגיית הדמוקרטיזציה וההתמודדות של השלטון עימה, ומראה איך להתמודדות זו או יותר נכון למאבק זה, יש תופעות לוואי בתחום שונים כגון פוליטיקה, מגדר, כלכלה וכו'.

היא לא מביעה דעה. לגבי עצמי אני רק יכול להאיר את מה שכתבתי בתחילת הפוסט: תקשורת אידאלית היא דו כיוונית מלאה, עצם המניעה של השלטון את התקשורת האידאלית הזו היא טריז בגלגלי התקשורת הבין אישית של כל פרט ופרט, וקיבוע מעמדו של אותו הפרט כנשלט. מבחינתי זו בריונות, בעיקר משום שתופעת הלוואי ב-ה' הידיעה, ובטח כפי שמראה זאת ד"ר אשורי שוב ושוב, היא תרבות הצריכה וההתייחסות אל הפרט כאל צרכן שצריך לשמר את מעמדו כצרכן ואילולא יצרוך הוא לא מתפקד על פי טבעו (שזה בערך או בדיוק ניצול, ניצול של הפרט וניצול המדיה לצרכי השלטון)

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה