מחליטים בשבילכם

אני מתפלא איך רוצים למכור ספר היסטוריה צבאית עם עטיפה כחולה בוהקת וקריקטורות שמשוות לו אופי היתולי. כמו גם שפה מבודחת ויום-יומית שלא נשמעת מתאימה לנושא הספר. הקביעה הזאת שלי היתה נקראת בפיהם של המחברים (של הספר הנדון להלן) שמרנית, וכי מי החליט שאם נהיה מהמרים הניסוי לא יצליח? שפה קלילה מקרבת את הקורא אל נושא הספר, כריכה קלילה נותנת לו אופי פופולרי ולא חמור סבר, זה בסך הכל מה שביקשו המחברים לעשות. היסטוריה צבאית מחזיקה בדימוי רציני ומרוחק, שמקרב אליה רק אנשים מסוג מסוים, כשאנשים מהסוג האחר נוטים לפספס אותה דווקא כי היא לא נגישה. בעיקר כשלמי שכותב את הספר יש מסר כלשהוא להעביר והוא רוצה לגרום לו להגיע אל האנשים המסויימים הללו שהיו מפספסים את הספר אילולא היה מקרב אותו אליהם.

כזה הספר "החלטות היסטוריות והחלטות היסטריות" שיצא לאחרונה בהוצאת דביר, מאת פרופ' מיכאל הרסגור וד"ר אהוד פוקס. בהינתן העיתוי לצאת הספר, המסר לדעתי קשור לאמירה פוליטית בעד קדימה ונגד העבודה, וספציפית אהוד ברק בנסיבות אידאולוגיות ובטחוניות – ברק מכהן כשר בטחון בממשלת ימין, הוא סוליסט ובלתי אחראי, שרון היה עושה את זה טוב יותר, וכל התנהלות תוצרת קדימה צריכה להיות מטופלת בכפפות של משי. אבל לא זה נושא הספר כמובן. נושא הספר הוא כאמור היסטוריה צבאית וקבלת החלטות, כותרת הספר יכולה לספר בדיוק באיזה סוג של החלטות מדובר: החלטות מכריעות ברגעי משבר. האם היסטריה תשבש את שיקול דעתו של המנהיג? והאם מנהיג היסטרי הוא מנהיג גרוע? (רמז: נתניהו, שימו לב למסר שטענתי שמופיע בספר).

בין הנושאים הנבחנים בספר בשתי וערב, ובשפה קלילה ונגישה, זאת ייאמר לזכות הכותבים: מלחמות פרוסיה-צרפת במאה ה-19, והֶמשכן במלחמות העולם הראשונה והשניה. בשניה, הפוקוס עובר לרוסיה שגאלה את אירופה לאחר שצרפת לא עמדה במשימתה. במקביל נבחנת מלחמת ברה"מ-פינלנד, שיכולה היתה לסכל את הצלחתה של רוסיה, והקשר בין שתי המלחמות, פינלנד נגד ברה"מ במקביל כמעט לגרמניה הנאצית נגד ברה"מ, נבחן אף הוא. אבל כל המלחמות האלה מהוות תירוץ לפרק האחרון, שבוחן את התנהלות ראשי המדינה באינתיפאדה השניה. כביכול הפרק הזה מגיע כדי לבחון צד אחר של מלחמה, נגד כוחות גרילה ולא נגד צבא מסודר. בפועל, הרבה יותר מדי רמזים פזורים בין המילים בכתיבה המגמתית שלהם בעד קדימה האופוזיציונרית כעת, והתנהלותה הלא רעה בכלל בזמן כהונתה. המסקנה: בשלטון דמוקרטי נסו לזכור שאת ההיסטוריה לא תמיד כותבים המנצחים, אלא פובליציסטים ושתדלנים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה