הדיאלקטיקה של האדון והעבד ע"פ פרשנותו של צ'ארלס טיילור

מאמר זה (שהוגש כעבודה סמינריונית, 2010, אונ' בר-אילן) מציג את פרשנותו של הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור לדיאלקטיקה של הגל כפי שהוצגה בספרו המכונן "הפנומנולוגיה של הרוח". טיילור מקדיש את החלק השני של ספרו "Hegel" (עמ' 127-221) לעניין, החל מהיווצרות הדיאלקטיקה של התודעה, דרך ההכרה-העצמית ועד להתהוותה של הרוח. הגל נחשב אמנם לאחד מהפילוסופים המשפיעים ביותר בכל הזמנים, אך שני דברים העיבו על לימוד הגותו – באי הבנה שלה, או שמא בהבנה לקויה שלה שמותירה פתחים לסילופים שלה: ראשית, היומרנות שלו להכניס את כל הפילוסופיה למסגרת היסטורית אחת, שתעמיד את התובנות שלו בתור הפסגה שלה – המחשבה מתפתחת עד שהיא מגיעה אל שיא מסוים, והרי אלה תובנותיו של הגל. חלק ממבקריו של הגל רואים בכתביו סוג של מגלומניה שמניחה את עליונות השיטה שלו על פני קודמותיה, לאו דווקא ביעילותה אלא באמצעות הצגה כסופית, המילה האחרונה, כ"קץ הפילוסופיה".

שנית, סגנון הכתיבה המעורפל הופך את הקריאה לקשה במיוחד. אילולא חקירה מעמיקה של כתביו מתעורר חוסר-עקביות שמקשה את הבנת הפילוסופיה שלו. מאחר שהגל כתב בגרמנית, הגיע המצב לידי כך שהקוראים אותו בשפת המקור מבינים אותו בצורה מסויימת, והמתרגמים שלו "אונסים" את כתביו על פי הפרשנות שלהם. כתוצאה מכך, העולם שאינו דובר גרמנית מבין אותו בצורה אחרת, ושלא בהכרח נאמנה לרוח המחבר עצמו. לעיתים מדובר באי-הבנות על רקע קונטקסט, ולעיתים מדובר בתרגומים מגמתיים [1]. העובדה היא, שהפילוסופיה ההגליאנית התפצלה כבר בשלב מוקדם לתתי-זרמים. סביר שזו אחת מהסיבות להתפצלותה של הפילוסופיה בכללותה לאסכולות מבוססות שפת-אם. במקרה של טיילור מדובר בפילוסופיה אנליטית שהיא בעיקרה אנגלו-סקסית. זאת בניגוד לפרשנות של אלכסנדר קוז'ב, לדוגמה, שכתב בצרפתית והשפיע על ההגות הקונטיננטלית/מרקסיסטית. הפרשנות האנגלית של טיילור נחשבת לאחת מהפופולאריות ביותר בעולם דובר האנגלית, הודות לבהירותה של כתיבתו. עם או בלי קשר לעובדה זו, גישתו של טיילור נחשבת לרווחת ביותר (המדריך של קיימברידג' להגל מתאר אותה, "מסורתית" ) בשדה ההגליאני – בהעמידה את הגישה הדיאלקטית כמטאפיזית בבסיסה, על גבול המיסטית.

אחת מהמגמות בעבודה זו תהיה ניתוח מיסטי שכזה של הפרשנות של הגל, שמסתבר שנוקט בקו ניאופלטוניסטי המזכיר את זה שבו נקטו אידאליסטים קודמים אליו – כלייבניץ וקאנט. במאמר זה נתמקד כמובן רק בקווים אלה בהגותו של הגל.

הערות:
[1] "חמישים הוגים פוליטיים" (Routledge), מרשה לעצמו לנקוט עמדה מרומזת כשטוען בהקשר זה, "לרוב לומדים את כתביו פחות מכפי שאולי ראוי היה שילמדו אותם, בפרט בעולם דובר האנגלית"

:: . ::

הדיאלקטיקה

דיאלקטיקה היא השקפה פילוסופית הרואה את תהליך ("התהליך הדיאלקטי") ההתפתחות בעולם בדרך של ניגודים, ומאבק בדרך הדרגתית או מהפכנית, עד שנוצרת אחדות של אותם הניגודים – שלא רק מגשרת בין שניהם אלא מעלה אותם למדרגה עליונה יותר. הדיאלקטיקה מאפיינת למעשה את העולם כאורגניזם ששואף לתכלית מסויימת שאותה מגדיר הגל כ"מימוש עצמי". בעולם הזה (שמתואר בשם הקוד "רוח", Geist) חבויה תבוניות מסויימת שהולכת ובאה לידי ביטוי, ההתפתחות הזו מתממשת דרך התבונה של האדם. בסופו של דבר, כשהעולם מממש עצמו, הוא מגיע אל שיא תבונתו שאינה אלא הכרה-עצמית כללית, אידאליזם אבסולוטי.

המדריך לפילוסופיה של אוקספורד מסביר זאת כך: בלוגיקה הדיאלקטית מתחילים עם עמדה נתונה, באיזה שהוא שלב נמצא כי העמדה הזאת כוללת בתוכה את זרעיה של העמדה הסותרת אותה. שתי עמדות הללו, שהן חד צדדיות ולא מתיישבות זו עם זו, מתאחדות בסופו של דבר לעמדה אחת שמשמרת את המרכיבים החיוביים של שתי העמדות, ומיישבת ביניהן. ניתן לתאר זאת כתזה שממנה נובעת אנטיתזה, ומשתיהן מתחברת סינתזה [2] מיישבת. אלא שהסינתזה יכולה לשמש עבור התזה כמנוף לתהליך דיאלקטי חדש, וכך למעשה העמדות מתפתחות בתהליך אבולוציוני ונבנות סינתזה על גב סינתזה, נדבך על גב נדבך, עד שמגיעות לאיזו שהיא סינתזה סופית.

למעשה, אילולא היינו מייחלים לסוף מסוים התהליך הזה היה הופך למתמשך ובלתי נגמר, אבל הגל מחזיק בקו פטאליסטי שרואה נקודת יעד כלשהיא של התודעה. היעד הזה נקרא בפיו של הגל, כאמור, "הכרה-עצמית". נקודת המוצא דומה בקוויה לקוסמולוגיה הניאופלטונית . "האחד" של פלוטינוס הוא הרוח הנצחית והאינסופית של הגל, המשמשת כתזה. מתוכה נבעה כאנטיתזה הרוח הסופית, שהיא הנפש של האדם. המטרה אליה צועדת אותה הנפש, היא להחשף אל טבעה האינסופי ולהבין את עצמה – ובלשונו של פלוטינוס, לשוב אל כור מחצבתה ולהתעלות כלפי האחד.

אלא שבמציאות מדובר לא רק ברוח אחת אלא ברבות שנמצאות בזירה של התכתשות, כל אחת מעוניינת להתעלות בפני עצמה, ובהיותה כך מעכבת מבעד לאחרות. רק במצב שבו כל רוח תקבל את האחרת, ותראה את העולם שמעבר אליה (כלומר, את הרוחות האחרות כבלתי זרות אליה אלא כמי שקורצו מאותו חומר, חלק מאותה רוח נצחית), יוכלו כולן יחד לתעל את התשוקה שלהן להתעלות אל עבר הבנה כוללת. כל רוח בפני עצמה, וכולן ביחד בפני הרוח הנצחית והאולטימטיבית – השתלמות ברמת הפרט, וברמת הכלל. הדינמיקה הזאת בין הרוחות מתוארת אצל הגל כדיאלקטיקה של "אדון ועבד".

הגל הפך את האינטראקציה בין האדון והעבד למרכיב המרכזי בדיאלקטיקה שהוא מתאר בספרו "הפנומנולוגיה של הרוח". המדריך לפילוסופיה של אוקספורד מתאר את היחסים בין האדון והעבד כתוצאה של קרב בלתי-נגמר לחיים או למוות של שני סובייקטים, על הכרה של האחד בידי האחר. רוח/סובייקט אחת מתפקדת כאדון, והשניה כעבד. הקרב מצוין על ידי עליות ומורדות, חילופי תפקידים בין העבד לאדון קורים בדרך זו: האדון מפתח תלות בעבד על ידי תלות העבד בו, והעבד מהצד השני מפתח עצמאות על ידי עבודתו. התלות הזאת בתחרות וכח הופכים למעשה לנקודת משען ארכימדית של היחסים החברתיים בכללותם, כך ע"פ הגל.

המאבק בין האדון לעבד הוא על הכרה של האחר. האדם זקוק להכרה מהזולת, אך הזולת חש שהכרה במישהו אחר תוריד מערכו שלו. נוצר מעין מאבק, משום סירובה של כל תודעה להכיר באחרת, והרצון הראשוני לבטל אותה. המאבק הזה מגיע בקיצוניות שלו לקרב של חיים ומוות. כל צד פועל למען מות האחר, וכל צד מהמר על חייו שלו. אלא שבאי יכולת האחד להתגבר על השני, הוא לומד להשלים עם קיומו של האחר, ובתהליך סינתטי בסופו של דבר מביע בו הכרה בעל כרחו .

התזה מבחינה זו היא הרצון להכרה, האנטיתזה היא ביטול האחר והמאבק ההרסני – הסינתזה היא ההשלמה עם המצאותו של האחר, שנוצרת כתוצאה מפיתוח תלות הדדית בין האדון והעבד, כפי שתוסבר להלן. מצב זה, שבו תודעה אחת מכירה בשניה, מתרחשת באופן תבוני – מתוך הכרת הסובייקט בזולתו לצדו של עצמו, מתהווה הכרה אבסולוטית של הרוח בעצמה.

הערות:
[2] הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו כלל, אף כי היא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה בתארו את היחס השורר בין הפרט לבין העולם. המושגים הוכנסו לשימוש בכמה תרגומים אנגליים, ומקורות משניים הפיצו את האגדה שהגל בונה את הכל באופן מכני על פי שלושה מושגים שהוא עצמו, מסתבר, בז להם (האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, Routledge, כרך א', עמ' 230)

:: . ::

היחס בין לייבניץ וקאנט לאידיאליזם ההגליאני

גישתו של הגל, דוחה מצד אחד את תורותיהם של שני קודמיו האידיאליסטיים – לייבניץ וקאנט, ובתוך כך היא משלבת ביניהם. המרכיב הלייבניציאני אצל הגל כולל תפיסת הסובייקטים כריבוי ישויות שתופסות אחת את השניה , אלא שבשונה מלייבניץ, הישות המוחלטת אינה טרנסצנדנטית לעולם אלא היא-היא העולם. לייבניץ החזיק בגישה פנאנתאיסטית, שטענה שהאל מתגלם הן ברמת הריבוי והן באחדות החיצונית לעולם. הגל טוען אמנם שה"רוח" שורה הן ברמת האחדות (כאינסופית) והן ברמת הריבוי (כרוחות סופיות), אלא שהיא עצמה לא חיצונית לעולם וכל שאיפתה היא לשוב אל אותה האחדות הקדומה, שתניב את האידיאליזם האבסולוטי.

באשר לקאנט, הגל חולק עליו . קאנט טען שההכרה היא תוצר של ידע אפריורי שנפרד מהחוויה. הגל טוען כי ההפך הוא הנכון: הידע הוא התוצר הישיר של החוויה, אפוסטריורי במהותו. אלא שבניגוד לזרם האמפיריציסטי, הגל לא טוען שנקודת ההתחלה היא "טאבולה ראסה", ומכאן ואילך הידע הנסיוני הולך ונצבר מבלי סוף מוגדר. יש סוף, והסוף הוא תכלית הקיום. מכלול הידע הוא נקודת ההתחלה, ומכאן ואילך הרוח המסויימת שואפת להכיר אותו (למעשה, את עצמה), ולהגיע אל התכלית הזו. מכלול הידע מתבטא בהיסטוריה האנושית, שהיא סך כל החוויות האנושיות, מרגע שהרוח האנושית (שהיא למעשה חלק סופי מהרוח הקדמונית, האינסופית) יוצאת לדרכה, היא צוברת את הכרתה העצמית על ידי קיומה. קץ ההיסטוריה הוא השלב שבו הרוח מכירה את עצמה על בוריה [3].

בניגוד לקאנט וללייבניץ, שלקחו כמובן מאליו את ההכרה העצמית של התודעה, הגל מתייחס אליה כאל תוצר של תהליך מתמשך שנובע בעיקר מיחסים בין אינדיווידואלים בחברה . ההכרה העצמית מגיעה בסופו של דבר, ברגע שבו יש הדדיות מוחלטת בין עבד לאדון, כלומר כשהעבד הופך אדון לאדון והאדון הופך עבד לעבד. ברגע שתודעה מכירה בזולתה היא הופכת לה לעבד, ומכאן שהיעד הוא הכרה הדדית של תודעות אחת בשניה. מדובר ביחסי גומלין מתהווים בין עבד לאדון, שמובילים בסופו של למהפכה חברתית בה אין אדונים או עבדים – כולם אדונים של כולם, ועבדים של כולם.

הערות:
[3] יש לציין שההיסטוריה לא נכתבה מראש, הדבר היחיד שנכתב מראש הוא אותה "הכרה כוללת" ערטילאית, שהרוח שואפת לדעת. ההיסטוריה אינה אלא ראי של תהליך דיאלקטי שלם, שבמהלכו הרוח משתלמת ומכירה את עצמה. במילים אחרות, ההיסטוריה לא בהכרח קיימת, הדבר שקיים הוא רוח שהולכת ומכירה את עצמה (ארינגטון, הפילוסופים הגדולים, עמ' 96).

:: . ::

ניאופלטוניזם בתפיסתו של הגל

הגל מחזיק (ע"פ טיילור) בגישה מוניסטית של הרוח , כישות שמכילה את כל החלקים של החוויה האינדיווידואלית, אבל גדולה מהם (סופר-אינדיווידואלית). ניתן להקביל אותה אל האחד שהוא הכל, מאיתו הכל, והוא מושלם ואחדותי (על אף שברמות הנאצלות ממנו הוא הופך לריבוי). אלא שאצל פלוטינוס האחד הזה טרנסצנדנטי ונמצא מעבר לקיום – הגל טוען, מלבד האימננטיות של האחד, שהרוח היא הקיום עצמו .

על פי הגל לישות המוניסטית הזאת יש מבנה של תודעה, והיא חותרת להבנה עצמית [4]. ההבנה העצמית הזו היא הבנה עצמית של כל אחד מהרכיבים בה, כלומר ההבנה של הרוח הזו היא הבנה טראנס-אינדיווידואלית של כל אחד מהמרכיבים. כל מה שהרוח הזו חותרת אליו הוא התהוות כסובייקט תבוני. הטלאולוגיה הזו של הגל נותנת לתורתו פן אריסטוטלי שמופיע גם אצל פלוטינוס, שטוען שכל הנשמות שואפות לשוב אל האחד . במובן הזה ניתן לקרוא לאותה שאיפה של הנשמות אל האחד דרך האינטלקט, השאיפה של הרוחות הסופיות/הסובייקטים להבין את עצמן דרך ההכרה (המקבילה לאידאות, הנואוס הניאופלטוני) לכדי הרוח האבסולוטית המקבילה לאחד.

המציאות, טוען הגל (ע"פ טיילור), נסמכת על הרוח לבדה, ומכאן שגאולתה תהיה הבנת הקיום שלה (או ליתר דיוק, טבעה). כלומר, על מנת להגיע אל ההבנה הזאת, היא ממחישה את כל מרכיבי המציאות כחלק מעצמה – כל רכיב בה מכיר בקיומם של שאר הרכיבים, ועל ידי כך הרוח מבינה את עצמה. בכך למעשה הסובייקט האנושי מתגבר על ההגבלות שלו והופך שלם. ובהקבלה לפלוטינוס: המציאות נאצלת כולה מן האחד ("הרוח לבדה"), הבנת הקיום היא אותה שאיפה חזרה אל כור מחצבתה – כפי שהסברנו בסעיף הדיאלקטיקה. הבנת הרוח את עצמה היא התעלות אל מעבר לעולם החומר, שהגביל את הנשמות הסופיות. זוהי ההפיכה לשלם, שמקבילה להתאחדות עם הסיבה הראשונית.

בקצרה, המשותף למחשבה הניאופלטונית ולהגל הוא המסגרת המוניסטית שניתנת לאותה רוח אינסופית קדמונית שהאצילה מעצמה את הסובייקטים השואפים להכרה עצמית. בשני המקרים הגאולה של הנפש היא השלב הסופי שבו הסובייקט המנוכר שב אל מקורו. ההבדל הוא שאצל פלוטינוס שלב זה נקרא "אקסטזה" (במובן של יציאה החוצה), ואצל הגל שלב זה נקרא "הכרה עצמית" (כלומר, במובן של כניסה פנימה)

הערות:
[4] יש לדייק ולומר שהקיום על פי טיילור לא תלוי במחשבה של האינדיווידואל, אלא מההכרה-העצמית של הרוח עצמה. "אידאליזם אבסולוטי משמעותו שאין בו מה שאינו ביטוי של רעיון תבוני כלשהוא. הכל קיים לשם מטרה אחת, שהיא הכרה-עצמית שמצריכה את הביטוי הרציונלי של כל מה שקיים" (טיילור, "הגל", עמ' 102)

:: . ::

אדון ועבד

הדיאלקטיקה של האדון והעבד היא מאבק בין שתי הכרות על שליטה ביניהן. ברגע שהאדון משתלט על העבד הוא מגלה שהוא למעשה תלוי בו, כך שבעצם הוא הופך לעבד של עבדו – ומתקיימת בין שני הצדדים למעשה סימביוזה. זהו למעשה מעגל קסמים שהיציאה ממנו תהיה רק באמצעות ההבנה שמולך עומדת בכל זאת תודעה, ועליך להכיר בה. מבחינה היסטורית, טוען הגל, הדרך למימוש חייבת לעבור דרך אותו המאבק לחופש, ה"גאולה" של שני הצדדים תהיה ההכרה באותה הדדיות. בצורה זו העבד והאדון יהפכו לשווים, כל אחד יהיה האדון של עצמו והאדון של זולתו – הרוח עצמה תהיה במהותה אדנותית.

הדיאלקטיקה, אם כן, יכולה להתפרש בשתי צורות: או כתהליך ההכרה של האדון בעצמו, בתוך עצמו. או כתהליך אינטראקטיבי בין האדון לעבד, בדרך להכרה בטבע העצמי של כל אחד מהם (כאדון). בשני המקרים האדון הוא סובייקט שמשלים עם תלותו באובייקט שמולו, גם כאן מתבצעת סינתזה בין שני ניגודים, אובייקט וסובייקט (הסינתזה היא ההשלמה). במילים אחרות, ההנגדה המתוארת כאן היא למעשה איחוד הניגודים והפיכת הריבוי (2) לאחדות (1).

באופן סכמטי, ניתן לתאר את הדיאלקטיקה בצורה זו: המצב ההתחלתי הוא זה שבו קיימים שני ניגודים, תזה ואנטיתזה. ההכרה אז אינה עצמית, בהיות הסובייקט מנוכר אל הזולת. דרך הנגדה, שמתרחשת באמצעות מאבק בין הסובייקט לאותו זולת, מתבצע תהליך דיאלקטי של סינתזה. בסופו מגיע הסובייקט אל הכרה עצמית, שבמסגרתה אוחדו התזה והאנטיתזה לכדי סינתזה שהעלתה את מושגי האדון והעבד המנוגדים לכלל שילוב: שני הסובייקטים הם אדונים, שניהם עבדים של הזולת, וביחד "הרוח מכירה את עצמה".

ניתן לתאר את המפגש הראשוני בין האדון לעבד בשתי צורות: התעלמות וראיית הזולת כ"אחר", שהופכת אותו לאובייקט, במקרה הזה – הסינתזה היא השילוב בין האובייקט לסובייקט, על ידי הכרה בתודעה הנוספת. דרך נוספת להציג את המפגש הוא ראיית הזולת כתמונת מראה ואז נכפה על הסובייקט הצורך להתמודד עם הסובייקט האחר כגידול שבתוכו. במקרה זה, הסינתזה תגיע כשהסובייקט יבין שהאחר אינו גידול זר לו אלא "חלק אלוה ממעל" כמוהו, כלומר שתי התודעות הן למעשה אותה הרוח.

במפגש בין שתי התודעות כמה שלבים: בשלב הראשון כל תודעה מנסה לבטל את האחרת, ולהשליט עצמה עליה, כי היא רואה בה איום. יש מאבק על אדנות, או יותר נכון על דומיננטיות, עד למצב של הלם. הרגע שבו האדון מתקבע במעמד ה"אדון" (והעבד כ"עבד") הוא אותו שלב שנוכל לתאר כסכנת חיים. כלומר, יש כאן סיכון של העבד, רגע לפני שהוא "מאבד את הכל" – הוא מבין שהמשמעת שלו כלפי האדון היא מה שתותיר אותו בחיים, ואילו יתנגד יביא על עצמו את החשש הגדול שלו – מוות. כלומר, שימור ההיררכיה הזאת כביכול הכרחית עבור העבד, עד שהוא מגלה שבעצם השעבוד שלו הוא מותיר את האדון חסר כל ותלוי באופן טוטאלי בעבודה שלו. האדון מוצא את עצמו תלוי באותו השעבוד, בעוד שהעבד מגלה שהעבודה שלו את האדון הופכת למעשה לכוחו.

באמצעות הגילוי הזה העבד מגלה שהוא מסוגל "לשלוט", ומתענג-כביכול מכך, בעצם מתן המשמעות לעבודה שלו. "על ידי העבודה, המשמעת והפחד מן המוות", כותב טיילור, "העבד מתוודע אל האוניברסלי, אל כחה של החשיבה התפיסתית". המודעות של העבד לעצמו, על ידי מתן משמעות לעבודה שלו, מביאה את התודעה שלו למצב שהגל מתאר כסטואי , כלומר יישור הקו הרציונלי של המחשבה עם העולם. העבד מבין באופן תבוני שהעבדות שלו אינה אלא אדנות על אדונו, ומגיע להבנה שהאדון חייב להכיר בו כדי "להשתחרר". האדון מבין מהצד השני שהאדנות שלו, אינה אלא עבדות ואם הוא רוצה להפטר ממנה הוא חייב להפחית מן הלחץ ולמעשה להכיר בעבד. קבלת האחד את השני הופכת למעשה את שניהם לבעלי אותו המעמד, הם מכירים במהותם השוויונית האמיתית ובא העולם על תיקונו.

מה שהופך את ההיסטוריה לתגובת שרשרת של דיאלקטיקות אדון-עבד היא עובדת ריבוי הסובייקטים שנאלצים להתכתש האחד בשני וה"רישום העצמי" (Record) של כל תודעה את הסטטוס שלה מול האחרות. כלומר – מה שמשפיע באמת על התודעות היא אותה ההשלמה עם תודעות אחרות, התודעה מתחילה ממצב שבו היא לא השלימה עם אף אחת ומתקדמת אט-אט עד למצב של שלמות. הגל מתכוון לומר כי אין משמעות לפועלה של התודעה בעולם מלבד היכולת שלה להתמודד מול התודעות האחרות. הדבר היחיד שיש לו חשיבות הוא ה"חסינות" שתודעה מפתחת מול אחרות, חסינות שמפותחת על ידי התחשלות מדינמיקות קודמות עם תודעות אחרות. כל דיאלקטיקה כזו מסתיימת בסובלציה שלמעשה מקדמת את התודעה צעד נוסף אל עבר היעד של ההשלמה העצמית, התודעה "מבינה מעט יותר את עצמה". הדרך שלה להתמודד מול תודעות אחרות ולפתח חסינות עוברת בהשלמה עם קיומן, וליתר דיוק עם הסטטוס שלה מולן (בכך שהיא גם אדון וגם עבד). X שהשלים עם מעמדו מול Y, הופך למבין את עצמו ברמה גבוהה יותר מזו שבה שהיה קודם. יהיה לו בכך יתרון על פני Z שעדיין לא "הבין עצמו" כראוי. מפגש נוסף ביניהם (בין X ל-Z) יפתח את המאבק מחדש, עד שהוא ייפתר.

כאן שוב חוזרים אל הדימוי הלייבניציאני של מונאדות שתופסות אחת את השניה. העולם יגיע אל תיקונו עם הכרת הרוח הכללית את עצמה. הדבר הזה יקרה ברגע שבו כל צירופי המונאדות הקונטינגנטיים יתקיימו – לאחר קיומם הם יגיעו מכח חוקיות הדיאלקטיקה אל השלמה הדדית, שתכליתה בסופו של דבר "תיקון העולם". מכאן, ניתן לומר, שגם אצל הגל יש למעשה אופטימיזם בלתי נלאה, משום שלא משנה איזו תודעה תפגש באיזה שלב עם מי – בסופו של דבר כולן יכירו בכולן, והטוב המיוחל יגיע. אם כן, כל רגע הוא "הטוב שבעולמות האפשריים". וכפי שהאנציקלופדיה לפילוסופיה המערבית מגדירה את גישת האידיאליזם הגרמני כמדגישה את אחדות ותבוניות היקום: "מדובר בעולם מושלם, מאחר שכל רוע שנמצא בחלקיו יכול להחשב כצומח מתוך העובדה שמדובר במציאות חלקית בלבד" .

:: . ::

סיכום

בפילוסופיה של הגל ניכרים סימנים ניאו-פלטוניים רבים, והשאלה היא אם הוא שאב ממנה במודע, ועד כמה הושפע מרוח התקופה הכללית באידיאליזם הגרמני, שנטה בעיקרו למהדורה הנוצרית של הניאו-פלטוניזם (במסגרת העיסוק המחודש במיסטיקה בנצרות בקרב החוגים ההבראיסטיים – לייבניץ היה מקורב אליהם, לדוגמה).

השאלה המרכזית שתשאל היא האם ניתן לקרוא להגות שלו "נוצרית" אם היא למעשה אינה תאיסטית. שאם כך, והיא אינה נוצרית-תאיסטית ועדיין ניאו-פלטונית, ניתן לקרוא לתיאולוגיה החדשה שלו אנתרופוצנטרית (ולא תיאוצנטרית, כפי שהנצרות המסורתית היא). תיאולוגיה זו, שבמקרה של התיאולוג הלותרני אנדרס נייגרן (בספרו "Eros and Agape") מכונה "נצרות אגוצנטרית", מצייתת לרוח ההלניסטית ששמה את האדם במרכז. וכך ניתן יהיה לראות בדוחק בהגותו של הגל כמהדורה מודרנית של הניאו-פלטוניזם ההלניסטי, או שמא כמהדורה נוצרית לניאו-פלטוניזם האנתרופוצנטרי שהיה פגאני בעיקרו.

בצורה זו שוב ניתן לראות את הפילוסופיה של הגל כסינתזה בין שני ניגודים: התיאולוגיה היוונית האינדיווידואליסטית-בעיקרה שהיתה אנתרופוצנטרית, והתיאולוגיה הנוצרית שהדגישה את המצפון והיתה תיאוצנטרית. סינתזה זו בפילוסופיה של הדת תקביל להצגתו של הגל את הפילוסופיה הפוליטית שלו, שבה תפיסת החירות והאינדיווידואליות ששררה בזמנו, משלבת בין שתי התפיסות המנוגדות שקדמו לה.

בכל אופן, חלק נכבד מהפרק על היחס בין הדת לפילוסופיה בהגותו של הגל, במדריך של קיימברידג' להגל (The Cambridge Companion to Hegel, עמ' 311-315) עוסק בסוגיה זו של עמדתו הדתית של הגל. האם היא היתה אתיאיסטית, דאיסטית או שמא וריאציה "אגוצנטרית" של הנצרות הפרוטסטנטית. עיסוק זה אינו אמנם מעניינו של העבודה הזו, אך מציאת הקווים הניאו-פלטוניים אצל הגל בסיוע פרשנותו של טיילור, פותחת פתח לדיון נרחב בדתיותה של אחת ממערכות הרעיונות המשפיעות ביותר על הפילוסופיה של ימינו.

:: . ::

ביבליוגרפיה

• Taylor, C. "Hegel". Cambridge: Cambridge University Press, 1975.
• Hegel G.W.F "Phenomenology of Spirit", translated by A. V. Miller. Oxford: Clarendon Press, 1977
• Adams, I. (Ed.) & Dyson R.W. (Ed.), "Fifty Major Political Thinkers, 2nd Ed.", translated by Eylon, D., (Tel Aviv, Resling, 2008). London: Routledge, 2003, 2007
• Rée, J. (Ed.) & Urmson J.O. (Ed.) "The Concise Encyclopedia of Western Philosophy, Third Edition", translated by: Levi, D., Levi Y. & Elgat G. (Tel Aviv, Resling, 2007). London: Routledge, 1960, 2005
• Honderich, T. "The Oxford Companion to Philosophy Book. Second Edition". Oxford: Oxford University Press, 1995, 2005
• Beiser F. C. "The Cambridge Companion to Hegel". Cambridge: Cambridge University Press, 1993
• Stern, R. "Hegel and the Phenomenology of Spirit". London: Routledge, 2002
• Arrington R. L. (ed.), "The World's Great Philosophers", Oxford: Blackwell Companions to Philosophy, 2003

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה