חם שם בחוץ

ספר בראשית מספר כי לנח, אבי האנושות (או יותר נכון שארית הפליטה מן המבול) היו שלושה בנים שמהם נפוצו העמים – שם, חם ויפת. שם התיישב באסיה הדרומית, יפת באסיה הצפונית ובאירופה, וחם באפריקה ובתפר בין אסיה לאפריקה. הממצאים מראים אחרת – עמים שזוהו כבני חם דברו שפות שמיות, קיימו קשרי תרבות עם בני שם וכמובן החזיקו בפולחן זהה להם. מאידך, עממים אחרים שזוהו כמתגוררים בחבל ארץ מסוים, התגלו כמתגוררים בחבל ארץ אחר לגמרי, עם תרבות ושפה שונות לגמרי מזו שהיתה אמורה להיות להם כביכול, החיתים והחורים הם דוגמא לעממי ארץ כנען-כביכול שחיו במסופוטמיה ובאסיה הקטנה. עממים ממוצא הודו-אירופי, על פי הממצא, ולא כנעני. מה שמקשר את שני העממים האלה לארץ כנען, מסתבר, הוא נדידת עמים שקרתה בעקבות מלחמות במסופוטמיה, וגרמה לפליטים לגלות דרומה. מבין הפליטים הללו, מנה ישראל קנוהל גם את אבות-אבותיהם של בני ישראל, שהפולחן שלהם דומה לפולחן החיתי-חורי. הפולחן החיתי כבר עבר מיזוג פעם אחת, ביחד עם הפולחן החורי, ולכן לא היה לו קשה להתמזג עם פנתיאון מקומי אחר, מה שמחזק את השערתו בדבר המקור המסופוטמי של בני ישראל, מה שמתיישב עם מקורו המסופוטמי של אברהם אבי העברים.

את נדידת העמים הזו מתאר קנוהל בשם "המפץ הגדול", רגע באלף השני לפנה"ס שבו נולד סדר עולמי חדש, כנראה כתוצאה מאסון אקלימי גדול, שהביא בעקבותיו מלחמה ורעב – אסון הטבע צמצם את המשאבים והביא למאבק עליהם, עד שחלק מהניצים נאלצו לפרוש, אם מכניעה ואם מבחירה, ולחפש מקום אחר. אבל מהו אותו אסון? קנוהל משער שמדובר במבול, תפוצת העמים שבאה בעקבות הבצורת שבאה לאחריו היא מגדל בבל. מרכז האנושות בזמנו ומקור העמים היה האיזור הזה, בין אררט לבקעת שנער (משם במקור באו החורים, על פי המחקר).

התפוצה היתה כזו, אני משער: עממי יפת פנו מערבה וצפונה, עממי שם פנו דרומה ומזרחה. לאותם המקומות שפנו בני שם גם פנו בני חם, בני שם שפנו ביחד איתם, מסתבר שהיו בני עבר. הפיצול מתועד בספר בראשית, בני יקטן בנו של עבר חיו בדרום חצי האי ערב, ובני פלג חיו בצפון מסופוטמיה. אברהם, שהיה מבני פלג, החליט לגלות אף הוא מטעמיו הוא (התנ"ך: התגלות אלוהית) למרות שמשפחתו נותרה בחרן.

מכאן: שם התפצל, יפת גלה כולו וחם גלה כולו ביחד עם מחצית בני שם. למה דווקא שם הוא זה שהתפצל? ואיך הוא יכול היה לשמור על אחדות אתנית אם חי בשני אזורים מרוחקים גאוגרפית? כאן מגיעה הצעתי: בני שם שנותרו במסופוטמיה תיעבו את בני שם שגלו, מן הסתם בשל המלחמה. מכאן ולהבא "נידו" אותם על ידי הוצאתם מהעץ המשפחתי אל ענף נפרד. אלה שגלו מערבה נקראו "יפת", אלה שגלו דרומה נקראו "חם" על אף מוצאם השמי. ומכאן: חם הוא המצאה.

כמה ממצאים מחזקים את טענתי:
א. בלשנים מצאו כי בין השפות של יפת, ההודו-אירופיות, יש קשר. ובין השפות של העמים השמים והחמים יש קשר, שפות אפרו-אסייתיות. בין שתי קבוצות השפות יש מקשר פרימיטיבי יותר, שהמדענים משערים כי היה קיים ומכונה: השפה הנוסטרטית. המקורות היהודיים טוענים שהשפה המקורית נשתמרה בפי בני עבר, ונקראת עברית.

ב. בתנ"ך יש כפילות ודו משמעות בין שמות ומקורות עממים שונים [1]
1. בין שמות בני יקטן ובין שמות בני השפחות של אברהם יש דמיון רב.
2. בין שמות בני אדום, מדין וארם יש דמיון רב.
3. בין השמות "מדין", "אדום", "ארם" ו-"כוש" יש בלבול רב.
4. נמרוד היה בן כוש, אבל מלך בשנער שבצפון ולא בדרום.

כלומר, העממים שמתוארים במקומות מסויימים כשם מתוארים במקומות אחרים כחם, יש טשטוש בין שם לחם, ומתוך מגמה כלשהיא בני שם עוברים "הדרה" אל גזע עבדים מומצא. הטשטוש הזה בולט גם במלחמת המלכים בפרק י"ד בבראשית, שמכילה גם שרידים של המאבק הזה בין צפון לדרום. אברהם, איש הצפון, עורק לדרום ונלחם באמרפל מלך שנער, שהוא נמרוד על פי המדרש (עירובין י"ב).

חגי דגן בספרו המיתולוגיה היהודית, ואני לא יודע על מה הוא מבסס את זה (כנראה פרקי דרבי אליעזר למרות שלא מצאתי את זה שם) מספר שלאחר המבל שלושה מלכים שלטו בשלושת הענפים של בני נח: יקטן על שם, נמרוד על חם ושליט בשם פנך על יפת. באיזה שהוא שלב נמרוד התנשא על כולם, והחליט להקים את מגדל בבל. אברהם שלא הסכים ביחד עם עוד 11 אנשים נדון למוות, יקטן ביקש לחנון אותו, אברהם לא הסכים ונזרק על ידי נמרוד לכבשן. משמע: אברהם ויקטן כרתו ברית, נגד מי שנותר בשנער. מצד שני, נמרוד שאמור להיות בן חם שיתף פעולה עם מלך עילם (שהוא בן שם) ושנער עצמה היא בבל, שמית אף היא. מצד שלישי, מלכי הדרום שאמורים להיות מהקואליציה של יקטן, השמי, היו מערים חמיות (סדום ועמורה, החורי והאמורי שהוכו על ידי מלכי הצפון וכו'). שוב קיים טשטוש בין שם לחם, אלה שלעיתים הם שמים, לעיתים הם גם חמים. חמים בעיקר כשהם לא עושים את רצון ה'. כאן נגיע למסקנה: בני חם הודרו משום שהם זוהו עם הטומאה והחטא, שלושת העבירות הגרועות ביותר, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. כל מי שסטה מהדרך שהיתוו העבריים נודה באופן שיטתי.

:: . ::

[1] הכפילויות, הבלבול והדמיון שהופכים את השמים לחמיים ולהפך בדוגמאות שלהלן:
א. זרח הכושי שלחם באסא חי בנגב ולא בארץ כוש, כך שסביר שהיה מדייני. כך גם כושן רשעתיים מתואר כמלך ארם שאמורים לחיות בצפון, אבל בשירה דווקא ממקור מדייני: "תחת אוון ראיתי אהלי כושן, ירגזון יריעות ארץ מדיין". גם האישה הכושית שלקח משה, היתה מדיינית, ציפורה.
ב. בלעם מתואר כארמי למרות שנהרג במלחמת מדין (ספר במדבר), ובעקבות קללתו זנו בנות מדין ומואב ביחד עם ישראל (ולא ארם).
ג. בני נחור היו בין השאר עוץ, בוז, ארם (בנו של קמואל) וכשד ; בני קטורה הם מדין, שוח ויקשן, שהיה אביהם של שבא ודדן, שבניו היו אשורים ולטושים ; בני קטורה נשלחו קדמה. קדמה גם היה בנו של ישמעאל, שבניו שכנו באיזור הנקרא "חווילה". לישמעאל היה בן נוסף בשם משא ; חווילה היה שמו של בן יקטן שבניו ישבו "ממשא בואכה ספרה הר הקדם" ; ליקטן היה בן בשם שבא. חווילה היה גם בנו של כוש, אחיו של רעמה אביהם של שבא ודדן ; בני שם היו בין השאר אשור, לוד וארם, שבנו נקרא עוץ. לוד, או יותר נכון לודים, היה גם בנו של מצרים
ד. איוב חי בארץ עוץ, הכשדים הרגו את בניו, וידידיו היו אליפז התימני, בלדד השוחי ואליהוא בן ברכאל הבוזי. כל השמות האלה הם מיש-מש גדול בין ארמים, אדומים ומדיינים.
ה. ירמיהו בפרק כ"ה מתנבא על מלכי הגויים שישתו מכוס התרעלה ומונה קבוצות עמים ביחד: "וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה. וְאֵת כָּל-מַלְכֵי עֲרָב, וְאֵת כָּל-מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר", ולפני כן: "וְאֵת כָּל הָעֶרֶב וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ". שוב יש כאן עירוב בין בני ישמעאל, אדום וארם.
ו. עשו התחתן עם אהליבמה בת צבעון החוי, מצאצאי שעיר החורי, שבין בניו היו "עוץ וארן". ארץ אדום מתוארת כארץ עוץ "שישי ושמחי בת אדום, יושבת בארץ עוץ"
ז. שמות נוספים שחופפים בין בני אדום לבין בני מדין, ארם ויקטן הם בין השאר: בלהן, עיבל, יובב, בלע בן בעור. בלע מסתבר שהיא אחת מהערים שהיו בקואליציית ארבעת המלכים, שאברהם סייע להם. משמע: דמיון השמות הוא שיוצר את הטשטוש הזה בין שם לחם.

:: . ::

אני מציע: בני שם גלו דרומה ומזרחה. במזרח התיישב עבר, ובדרום חם. וליתר דיוק בשפה המקראית, עבר התיישב מ"קדם", וחם התיישב מ"ימין" (ימין כשמסתכלים לכיוון מזרח הוא דרום, ומזרח הוא קדימה), הווה אומר, מתימן. מכאן ולהבא כל העממים שמתגוררים בדרום יתוארו כבני חם על אף מקורם השמי, ובהם: כוש (מדין), מצרים ופוט (חבש) שמתוארים כחמים למרות מוצאם הארמי. כנען שישב בארץ ישראל, מתואר כנחות מכולם.

למה הם "עברו צד"? כאמור, בשל פולחנם הפסול. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו", מזהיר ספר ויקרא. גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודת אלילים באים תמיד בכפיפה אחת. שם הקוד הוא "חור", כל מי שנחשב ל"חור" מוקצה. ובכלל זה:
א. הכנעני, שהוא החורי, ופולחנו עבודת אלילים וטבעו גילוי עריות, נחשב למוקצה מחמת מיאוס, שהרי אהליבמה בת ענה בת צבעון נולדה כתוצאה מגילוי עריות שרווח בין החורים (כך על פי המפרשים), מעשה סדום היה גילוי עריות, והקדשה היתה חלק מהפולחן הכנעני ("ואיש ואביו ילכו אל הנערה", ספר עמוס).
ב. מצרים היתה מקור עבודה הזרה, וכפי שאמר יחזקאל "ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו", ואחד מאליה היה האל חור (הורוס).
ג. כוש-מדין, נקשר עם מואב מצד אחד (גילוי עריות. חטא ישראל בערבות מואב, מואב ועמון נולדו הרי כתוצאה מגילוי עריות) ועבודת אלילים מצד שני – יתרו פיטם עגלים לעבודה זרה (כאן נכנס פוט, בגלל הקשר האטימולוגי). אחד מחמשת מלכי מדין היה חור, שמת בכפיפה אחת עם בלעם בן בעור.

אלא שהשם חור לא בלעדי לבני חם, והיה קיים גם בקרב בני ישראל. או שמא, ואולי זו ההוכחה, מוצאם של ישראל היה בכנעני. מי שקיבל על עצמו את פולחן יהוה עבר להיות "ישראל", ומי שלא, נשאר "חורי". להלן כמה דוגמאות לכך שניתן לראות את יהודה בתור חורי, או לפחות בתור כנעני לשעבר:

נביט בסיפור על עפרון בן צוחר, שגר בקרית ארבע היא חברון. חברון היא בירתו הראשונה של דוד, הוא איש יהודה. דוד הבורח משאול ביחד עם אנשיו, חי כשכיר חרב וכורת בריתות עם יושבי הארץ, מזכיר את התיאור של אנשי החבירו, שעל פי החוקרים חיו בארץ יהודה. בשל כיווץ דיפתונג, האות ו’ במילה חוֹרי הופכת לעיצורית, חוְרי ובסופו של דבר חברי. כלומר, חורי הוא חברי, הוא חבירו, ובשל גרוניותה של ה-ח’, החורי הוא גם עברי. בדיוק בשל כך יש גם דמיון פונטי בין עפרון לחברון (כולל התחלפויות האותיות שהזכרנו מקודם + עפירו/חבירו). קרית ארבע היתה עיר לווים, ועל פי ישראל קנוהל הלווים הם-הם ה"עבריים" שהגיעו ממצרים והשפיעו על בני יהודה לקבל את פולחן יהוה. לכן ניתן להסביר את מוצאו של שבט יהודה בחורי, ועל כך יעיד גם הדמיון הרב שיש בין שמות בני יהודה בספר דברי הימים לבין שמות בני אדום, מדין וארם (וכמובן החורי).

מעבר לכך, רעהו העדלמי של יהודה נקרא חירה, סביו של בצלאל ובנו של כלב נקרא חור. כאן ניתן לקשר את יהודה אל לוי: מרים התחתנה עם כלב משבט יהודה וילדה לו את חור הנ"ל, אהרן הכהן התחתן עם גם כן עם בת יהודה, אלישבע בת עמינדב. בדברי הימים יש דמיון רב בין שמות בני שבט לוי לבין שמות שבט יהודה, כך שאפשר גם לשייך את שבט לוי, לפחות בחלקו אל אותם "חורים" (אחת מערי הלויים היתה, כצפוי, בית חורון). קשר נסף בין יהודה ללוי הוא המחסה שנתן אחימלך לדוד.

ישראל קנוהל מתאר את השפעת הלווים על עם ישראל שהורכב מכנענים בני המקום ופליטים שבאו מארם נהרים. המפגש של אברהם הארמי עם עפרון בן צוחר, יכול להיות אותו מפגש בין הארמים לכנענים שמתואר אצל קנוהל. ואולי גם המפגש של יעקב הארמי עם שכם בן חמור החוי (חורי), הוא מפגש דומה.

הבעיה העיקרית בסברה זו היא שעפרון בן צוחר הוא חיתי, ולעומת זאת חברון וגם השם עפרון מרמזים לחורי. כדי ליישב את זה חייבים להקביל בין החורי לחיתי, מה שקרה אולי במסופטמיה מבחינת הפולחנים. אבל אפשר גם אחרת, שוב מהגנאלוגיה של יהודה. חירה העדלמי, רעהו של יהודה, מצוין כאיש כנעני, בן עמו של אביה של בת שוע, אשתו של יהודה. בת שוע הוא גם שמה של בת שבע, שבדברי הימים נקראת בת שוע בת עמיאל (שוע הוא קיווץ דיפתונג של שבע). בעלה של בת שבע היה חתי, אוריה מגיבורי דוד. והיה אם דוד הוא איש חבירו, הלא הם החורים, מסתבר שיש הקבלה בין בני החתים לחורים.

ועוד בעניין עפרון: עפרון איש חברון הוא בן צוחר, צוחר הוא שורש הקשור לשתי מילים: מדבר- “צחראא” בערבית (צהרים, זמן אשר השמש במרכז השמיים), וירח – סהר. צוחר הוא גם בנו של שמעון, שבט המדבר שחסה בצילו של יהודה, שמעא היה בנה של בת שבע, בנו של דוד. שאול בן הכנענית היה גם הוא בנו של שמעון, או לפחות בנו המאומץ אם אכן היה בנו של שכם בן חמור החוי (חורי). והרי קשר בין שמעון – שבט נוסף – לבין הכנעני, החורי. אגב, זרח מצוין גם כאחד מבני שמעון, שם שחוזר גם בשבט יהודה (בן של), אדום (אחד מאלופי אדום, יובב בן זרח), ומדין (זרח הכושי).

לסיכום, תמונת המצב כפי שמצטיירת בינתיים היא זו: הארץ מורכבת משניים – צפון ודרום. בדרום עממים שמיים שהיגרו בשלב מוקדם ממסופוטמיה והפכו ל"כנענים". על שם העם החורי במסופוטמיה הם נקראים גם עכשיו חורים, ובתוך כך ממצרים מגיעה בשורת המונותאיזם. המונותאיסטים מחליטים להפריד בין המאמינים ללא-מאמינים, עובדי האלילים. את אלה המאמינים הם מכנסים תחת השם "עבריים" או "ישראל", את אלה הכופרים שעובדים את האלילים הם מכנים עדיין כנענים. בצפון יש תערובת של עממים כנעניים, ושל מהגרים יותר טריים מארם-נהריים. המהגרים מאחדים את הפנתיאון שלהם עם הפנתיאון הכנעני. העבריים מנסים להמיר גם את דתם למונותאיזם. מכאן ולהבא ה"מאבק" יתרכז בין השבטים שקיבלו עליהם את המונותאיזם המלא לבין השבטים שעדיין החזיקו בסינקרטיזם. ועל כך בפוסט הבא.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה