ג'ינגיס חאן כמשיח בן יוסף

אני מבין לגמרי את היהודים שציפו לביאת המשיח בימי הביניים. כל הנבואות על חבלי המשיח, הצרות שיפקדו את היהודים באותה התקופה, ומלחמת גוג ומגוג, התקיימו. זה שליהודים לא באה ישועה גדולה היא עובדה מצערת שאפשר לשים בצד. אבל האווירה כבר באותה התקופה, היתה אסכטולוגית: הנוצרים והמוסלמים נלחמו על ירושלים, ואז משום מקום הגיע עם לא ידוע שזרע הרס והמולה גם בצד הנוצרי וגם בצד המוסלמי – המונגולים. עם שבא מהמזרח, ממקום שאף אחד כביכול לא ידע, דובר שפה זרה ומוזרה, שבוזז ורומס את כל טוב הארץ. ואז, משום מקום, בא שחין רע ומכה את כולם "על הברכיים ועל השוקיים" כמו בפרשת הקללות. ומה אז? גאולה… או משהו.

גם היהודים וגם הנוצרים חשבו שהמונגולים הם בני עשרת השבטים. המיתוס על עשרת השבטים חי ובעט במשך אותה התקופה והכתיב את הטון. בצד היהודי בתקוות הגדולות שנתלו בגאולה העתידה, בצד הנוצרי בפחד הגדולה מהנקמה בבא היום. הנוצרים, עם זאת, תלו במנהיגם של עשרת השבטים את אות האנטי-כרייסט, כך שכל האסונות שהם יביאו יכפרו על העוונות מפני שמאוחר יותר כולם יודו שישו הוא בן האלוהים ותסתיים מלכות אלף השנים. ושוב, מה קרה מאז לא ידוע. האם המשיח המדובר הוא הרנסנס שכבר בא? האם למעשה המעגל הסתובב באותה התקופה והחל ספירה נוספת לקראת גאולה באה? או שאלה סתם דמיונות וצירופי מקרים? אפלפל קצת כדי להסביר.

דרש רבי שמלאי מאי דכתיב "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם, יום ה' הוא חשך ולא אור"? משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור? א"ל תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא ואתה למה לך אורה? והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו "אימתי אתי משיח?", אמר לו "לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי", אמר לו "מילט קא לייטת לי"? אמר לו קרא כתיב "הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה"

הקטע הזה בפרק "חלק" שבמסכת סנהדרין מדבר על פולמוס יהודי-נוצרי. רבי שמלאי דרש על המתאווים ליום ה', כלומר המתאווים לביאה השניה של ישו, שלא מודעים לכך שמצפה להם חושך, כלומר אסון. רבי אבהו נשאל על ידי נוצרי מתי המשיח יבוא, וענה לו שהמשיח יבוא כשיחשיך העולם על הנוצרים (שבדרך כלל מדברים עליהם בתור "ההם", ועל ישו כעל "ההוא", "אותו האיש"). הנוצרי תמה אם מדובר על קללה, ואז רבי אבהו אמר שהחושך שיבוא על הלאומים יהיה האור של ה'. המשל על התרנגול והעטלף אומר את אותו הדבר: התרנגול הוא היחיד שישם לב לאור שיבוא בבוקר, מבחינתו של העטלף החושך הוא אור. יש כאן רמיזה לדרשה הבאה (מגילה ו')

"קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן שנאמר (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ"

היהדות והנצרות גורלן הפוך, כשזו פורחת זו שוקעת, ולכן כשיבוא המשיח תשקע הנצרות (דת אדום). קיסריה סימלה את מלכות רומא, ובמובן הזה כל עוד הקיסרות הביזנטית והאימפריה הרומית הקדושה מחזיקות בירושלים, שזו גאולת הנוצרים, אי אפשר להאמין שבאמת בא המשיח. רק כשהקיסרות הרומית תחרב, רק אז היהדות תפרח ותגאל.

על מפלת אדום מדובר גם במלחמת גוג ומגוג, על ידי המוסלמים. אלא שבעוד אדום וישמעאל מתכתשים ורואים זה באבדנו של זה, משם צומחת הישועה לישראל באורח פלא. כלומר, גורם שלישי וחיצוני שלא קשור לא לזה ולא לזה, הוא המכריע, בעד ישראל. בפרקי דר' אליעזר כתוב:

"היה ר' ישמעאל אומר: שלוש מלחמות של מהומה, עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, שנאמר: כי מפני חרבות נדדו מפני חרב נטושה. אחת בים: ומפני קשת דרוכה. ואחת ביבשה: מפני חרב נטושה. ואחת בכרך גדול, שהוא כבד משניהם, שנאמר: ופני כבד מלחמה – ומשם בן דוד יצמח ויראנו באבדן של אלו ושל אלו, ומשם יבא לארץ ישראל, שנאמר: 'מי זה בא מאדום' וגו'"

באותה התקופה נפוצו שני מיתוסים מקבילים. האחד על אלדד הדני ואגדות עשרת השבטים שלו, והשני על פרסטר ג'ון הכומר הנוצרי. אלדד הדני בישר טובות ליהודים, פרסטר ג'ון לנוצרים, למרות שבשני המקרים מדובר על אותו הסיפור, בערך, בשינויים קלים. בסיפור על אלדד הדני השולט והצדיק הם היהודים, בני עשרת השבטים. בסיפור על פרסטר ג'ון מי ששולט כאמור הוא הכומר הנוצרי הצדיק, שתחתיו נשלטים עשרת השבטים. נעמוד מעט על הדמיון:

הצד היהודי: אחת מאגדות אלדד הדני סיפרה על בני משה ובני עשרת השבטים שכלואים מאחורי נהר הסמבטיון ולא יכולים לחצות אותו מפני שהוא גועש, חוץ מבשבת. מסתבר שבאותה התקופה נפוצו שמועות בקרב עם ישראל על כך ש"בני משה" שמעבר לסמבטיון הם "יהודים אדומים", והם-הם יושיעו אותם מהנוצרים. השמועות נזונו מהפרשנות של נבואת הושע ש"עֵמֶק עָכוֹר" יהפוך ל-"פֶּתַח תִּקְוָה", כלומר דווקא מאדום תבוא הגאולה – נבואה שהצטלבה עם פרק ס"ג בישעיהו שמדבר על נקמת ה' באדום באחרית הימים ("מי זה בא מאדום וכו'"). מדובר במלחמה שבה ה' יהרוג את שרו של אדום ביד גוג ומגוג בשל חטאיו והצער שגרם לעם ישראל. השליחים של ה' נחשבו כאותם היהודים האדומים, שינקמו את דמם של אחיהם היהודים ויהרגו בנוצרים.

הצד הנוצרי: ג'ון מנדוויל, הנוסע האנגלי מהמאה ה-14, תיאר את "שערי אלכסנדר" שסגרו את עשרת השבטים מבעד לאירופה. הוא טען שבאחרית הימים השבטים יצליחו להשתחרר מכלאם ויעשו פרעות בנוצרים. עשרת שבטים הללו דוברים רק עברית לטענתו, ולכן יצליחו לתקשר עם אחיהם (שלומדים עברית כדי שידעו לתקשר איתם). גוג ומגוג הם אותם עשרת השבטים האבודים שיתאחדו עם היהודים האחרים כדי לתקוף את הנוצרים. פרסטר ג'ון, שהוא שליט הודו ונמצא מעבר לאותם שערי אלכסנדר הוא השולט באותם עשרת השבטים, לטענתו.

נשוב לענייננו, הקישור של שתי אגדות אלה למונגולים במאה ה-13, והמחשבה שהם עשרת השבטים הגואלים. אותה התקופה של המאה ה-13 וה-14 היתה תקופה של מלחמות נוצרים ומוסלמים על ארץ הקודש. לאחר נצחונותיו של צלאח א-דין היתה משאת נפשם של הנוצרים לגרש את המוסלמים. הם ניסו פעם ועוד פעם לצאת במסעות צלב שכשלו, חלקם יצאו מתוך תקווה למצוא את פרסטר ג'ון שנמצא ממזרח לממלכות המוסלמים ובשל נצרותו יוכל לעשות איתם יד אחת, ולהטיל מצור על הנוצרים.

היתה תקופה מסויימת שהנוצרים חשבו שהמונגולים שהגיעו ממזרח וטבחו במוסלמים, הם שלוחיו של פרסטר ג'ון, אך מרגע שהמונגולים התקדמו מערבה – הם הבינו שלא כך הדבר. עתה חשבו שמדובר בצאצאי שלושת האמגושים מלכי המזרח שבאו לקחת בחזרה את עצמות אבות-אבותיהם שהוטמנו בקתדרלה בקלן. אך מששמו לב שהמונגולים פונים דווקא דרומה ולא לכיוון קלן, כבר הבשילה בדעתם הטענה שהמונגולים הם בני עשרת השבטים. הם באו מאחרי עמודי אלכסנדר ודוברים שפה זרה שאף אחד לא מבין. מה עוד שבאותה התקופה היתה שנת 5000 לספירה העברית, כך שהיהודים ציפו לביאת המשיח גם ככה ("רב אחא בריה דרבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה, סנהדרין צ"ז). על רקע זה התנקמו הנוצרים ביהודים כמי שסייעו כביכול למונגולים כנגדם.

את המונגולים כינו היהודים "גנוזים" – משל היו האור הגנוז שייחשף לעתיד לבוא, אור ה' שיאיר את החושך. כך בשירו של משולם דפארייה, "על שמועת אחינו הגנוזים". כך בכתבי יהודי סיציליה בהתעוררות המשיחית במאה ה-15: "שיגר המלך הגנוז כתבים למלך שפניאה (ספרד) ולמלך אלמנו (גרמניה)… והם כתובים בכך בגזרה אני כותב לכם… לתת סיוע לשלוחיי ללכת לכל קהילות ישראל שיתקבצו כולם ללכת בירושלים".

ובטקסט הזה (שמובא, כמו כל ההשוואה בין סיפורי אלדד הדני ופרסטר ג'ון בספר "מסורת ושינוי – מסירת ידע בקרב יהודי מערב אירופה בימי הביניים" שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד) אני רואה רמיזה עבה למאורע שיקרה שנים ספורות לאחר מכן – דוד הראובני, שסיפר שהגיע מארץ רחוקה בה יושבים עשרת השבטים בראשות מלך צדיק בשם יוסף, ושיש למלך צבא של 300,000 חיילים. הוא ושלמה מולכו (שהכריז על "קץ מלכות אדום" וביקש לגאול את ישראל בכח צבאי) ביקשו להקים צבא יהודי שיילחם בטורקים כדי שישחררו את ארץ ישראל מעולם של המוסלמים. מולכו והראובני הוצאו להורג בשנות השלושים של המאה ה-15, שיאו של הרנסנס האיטלקי, שנים מועטות לפני פועלה של דונה גרציה ביישוב ארץ ישראל.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה