חופש הגלישה

79% מהנשאלים בסקר שערך ה-BBC מסכימים באופן זה או אחר עם הקביעה שגישה לאינטרנט היא זכות יסודית לאדם. הסקר שעסק בגישתם של אנשים ממקומות שונים בעולם להגבלות שונות של גלישה הקיף 27,000 איש מ-26 מדינות. הגבלות נעות בין הגנה על הפרט מחד לבין צנזורה מאידך. השאלה היא כמובן מה הגבול שעובר ביניהן? הדוגלים בכך שאין להגביל בשום אופן את התוכן באינטרנט הם ליברטריאנים בהשקפתם, הדוגלים בכך שיש להותיר את התכנים תחת פיקוח שיהיה מקובל על ציבור הגולשים יהיו, נניח, סוציאליסטים. הסיכונים בכך שהאינטרנט לא יהיה תחת רגולציה הוא מן הסתם שיסוי כלבי התקיפה האינטרנטיים בגולשים התמימים – כמו רמאים, מסיתים ואלה המפיצים חומרים "בלתי מוסריים". התועלת היא מן הסתם שאף אחד לא מושתק, וזהו חופש אמיתי.

הבעייתיות העיקרית היא שלא ברור מהי רמאות, מהי הסתה ובעיקר מהו חומר בלתי מוסרי – אני משוכנע שגם הליברליים ביותר בין אלה שמתנגדים לחוק הצנזורה של אמנון כהן מסכימים שחומרים מסויימים שמופיעים באמת אינם מוסריים, ובעיקר כשהגישה אליהם קלה. בואו נלך על הדוגמה הכי מפוצצת ואקטואלית: פדופיליה, האם פרופגנדה פדופילית היא עניין שמשרת את הציבור, לדוגמה: אם במערכת הבלוגים של תפוז פתחו פורום פדופילים, האם ראוי שהפורום הזה יישאר באוויר? או שמא, אם מבוגרים גולשים בפורום שמיועד לילדים בני 13, האם ראוי לחשוד בהם באופן מיידי שהם מעוניינים להניב מכך רווח כלשהוא, מיני או מסחרי? הויכוח הזה בין מצדדי חופש הגלישה לבין מצדדי הרגולציה בהיקף כלשהוא הוא ההבדל הדק בין מינארכיזם אינטרנטי לבין אנרכיזם אינדיווידואלי.

האנרכיסטים מבין המתנגדים לצנזורה יטענו שהשתקה באשר היא נוגדת את ערכי החירות הבסיסיים וניתן להתגבר על "פרופגנדה שאינה מוסרית" גם בדרכים שאינן כוללות כפיה – כמו לדוגמה בעידוד טעוני הגנה לגשת לאתרים "בטוחים" (הגנה פסיבית), במקום למנוע מהם באופן אקטיבי לגשת לאתרים מפוקפקים. האנרכיסטים יטענו שברגע שפותחים צוהר לצנזורה אין לזה סוף מפני שבאופן תאורטי הפרצה הזאת מחכה לאותו גנב-דעות שיכפה את דעתו על כל מתנגדיו. כלומר, ברגע שמישהו יחליט שתעמולה פוליטית שתומכת ברעיונות מסויימים היא לא מוסרית, הוא יסיר את האתרים שעוסקים בה מהרשת – ולא מדובר רק בלאומנות וגזענות, לעיתים מדובר גם במפלגות עם מצע יוני, ליברלי ואפילו לעיתים יותר מדי כמו אלה שמצדדים בלגליזציה של סמים קלים.

מעניין לראות שדווקא מדינות אירופה שרואות את עצמן פרוגרסיביות יותר בהשקפתן הליברלית מצדדות בקו הרגולרי – בין אם מדובר במינארכיזם לשמו (כלומר, אלה שתיארתי בתור "הליברליים ביותר מבין מתנגדי חוק הצנזורה", שמתנגדים אליו רק מפני שמי שמנסה להשליט אותו עושה את זה מטעמים דתיים שבעיניהם אינם רלוונטיים) ובין אם מדובר בקומוניזם שנותן אמון בממשלה כמייצגת העם ועל כן בחירותיה הן בחירתו של כל אזרח במדינה, ובידה הסמכות לקבוע מה מוסרי ומה לא (גישה זו נקראת אטטיזם, סין היא דוגמה טיפוסית). בבריטניה מדובר ב-55% שסוברים שעל הממשלה להתערב באופן כלשהוא בפיקוח על התכנים. המעניין יותר הוא לראות מה המדינות הליברטריאניות ביותר: דרום קוריאה מצד אחד וניגריה מהצד השני. דרום קוריאה כמדינה המרושתת ביותר, ששלמה עם החופש שזכתה בו וכביכול נהנית מגן-עדן כלשהוא ולא רוצה לעזוב אותו. ניגריה שלא רק שמצדדת בחופש מוחלט, אלא גם מרגישה החופשיה ביותר לבטא את עמדותיה מבלי לחשוש שהיא תצטרך לתת עליהן דין וחשבון. מעניין מאוד למה, אני לא רוצה לחשוד בגולשים שמגיעים משם אבל ראוי לציין את "העוקץ" שייגזר דינו למוות אם תהיה רגולציה מינימלית, והעובדה שאין כזו מאפשרת לנוכלים רבים להשתמש בשמה כדי להוציא לפועל את מזימותיהם.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.