אקלזיאסטס האקזיסטנציאלי

אני אוהב לקרוא את חיים שפירא. סגנון הכתיבה שלו קולח מאוד, שנון מאוד, הוא משבץ בין ההגיגים שלו הומור ואמרות של הוגים שונים, חלקם רוסים, חלקם יהודים. הוא נוחל כבוד לאלה שצריך לחלוק להם כבוד, יש לו טעם טוב, הוא מרתק, הוא יודע להעביר את הדברים שלו בצורה מצויינת, הוא התברך בעיקר בכשרון להפוך להרצאה שניתנת לסיכום כספר כל רעיון שעולה ברוחו – לזרוק לאוויר הגיגים באופן אסוציאטיבי ולהפוך אותם לרבי מכר. שזה מעורר השתממות וכמובן הערכה. הפעם ד"ר שפירא החליט להגג על קהלת, הפילוסוף המיוסר, שלדעתו הוא אבי אבות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ההגיגית, הלא סדורה, הלא לינארית. ההגיגים יוצאים אמנם מנקודות שנמצאות במגילה, נושאים לדיון שעולים מהמבוך שהיא, אבל מהר מאוד מפליגים לכיוונים אחרים, בזמנים אחרים, עם הוגים אחרים (טולסטוי, שפינוזה, ליבוביץ וכו'). מבחינה זו הופך הספר להרצאה פופולרית על היבטים שונים בפילוסופיה קיומית, הרבה יותר מעיון בספר קהלת עצמו. הספר אמנם נכתב בהערכה רבה לקהלת, אבל באותה המידה היה יכול "להטפל" לכל מחולל דיון אקזיסטנציאלי אחר. אני אמנם לא מתכוון להיות קטנוני (כי הספר נפלא, כמו כל ספריו של שפירא), אבל אני חושב שיותר קוראי פילוסופיה-פופולרית היו מטים כלפיו עין אם הדגש בו היה על המבוא הקצר והקריא שהוא לסוג זה של פילוסופיה, במקום כתב הערצה לפילוסוף קדמון בעל שם לא סקסי בעליל.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה