כנראה שלא לגמרי לשעבר

אחד מהדברים שמאפיינים את הציבור שומר המצוות הוא הצורך לסווג ולהכניס לקופסאות כל אחד. וכשקשה מאוד לעשות את זה, הציבור הזה משתגע. וכנראה גם שכל מי שינק את המנטליות שלו גם כשעזב את חיק הדת, אחרת לא ברור למה הדתל"שים צריכים להיאבק על ההכרה בהם כמגזר נוסף שלא שייך לא לכאן ולא לכאן. כל מטרתו של הספר החדש "הדתל"שים" הוא להצדיק את הקטגוריה הזאת, ואת הצורך העז שלה לצאת אל האור כי אלמלא היתה קיימת היו מתייחסים אל השייכים אליה כאל עב"מים. אני מגדיר את זה כאובססיה למרות שכל אחד מהצדדים יביא טיעון מספק בעד: הדתיים ששמים לב שב"טיפוס" הזה של ה"חוזר בשאלה" אין התפקרות של ממש אלא זיקה קיימת לדת כך שצריך להתייחס אליו אחרת ("ובחיבוק") ; הדתל"שים עצמם שמחפשים חיים קלים יותר מאשר אלה שנידונו אליהם, לבחור צד אחד בלבד גם אם הם לא רוצים (ובמקרה הזה הסיווג הזה עוזר להם בעיקר למצוא בני זוג).

פוריה גל-גץ מראיינת במסגרת הספר כ-20 אנשים שיבטאו את התחושות האלה כדי להרכיב מסה שתעסוק בתחום הזה שכמעט ולא נחקר. על פי הממצאים שלה, שני ספרים בודדים יצאו בנושא לפני עשור (שניהם של אותו אדם, שרגא פישרמן), ושאר המחקרים עסקו בתופעה שונה לחלוטין, על עוזבי החברה החרדית ולאו דווקא הדתית-לאומית. אז הנה עוד ספר.

הבעיה העיקרית שלי היא שהספר הזה לא נראה ממש כמו מחקר, אלא יותר בתור אסופה של שיחות שבה היא חולבת מהמרואיינים את מה שהיא רוצה לשמוע ולפעמים גם מכניסה להם מילים לפה. חלק מהמרואיינים הם גם מומחים מטעם עצמם, ובתוקף סמכותם מרשים לעצמם לקבוע עובדות לא מבוססות על אופיה של התופעה הזאת. לא מבוסס, ספקולטיבי ומניח את עצמו – אלה המילים המתאימות בעיני לתאר את הספר הזה. הוא מלא אמנם בביקורת על הממסד הדתי ומאשים אותו בתופעה, אבל לא מהסיבות הנכונות. וזה מה שמאכזב בו. כמובן גם זה שהספר הזה נכתב עבור יודעי דבר, בשפה שלהם בלבד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה