אחרית הימים

"הפיזיקה של העתיד", ספרו של מיצ'יו קאקו (הוצאת אריה ניר), מרגיש כמו תנ"ך לא רק בגלל שהוא מכיל סקירה מקיפה ועניינית של הטכנולוגיות ברות ההשגה בעתיד הקרוב וניתוח של ההשפעות האפשריות שלהן על חיינו. האווירה הדתית נידפת מבין המילים משום שפעם אחר פעם הוא מציג בפנינו את הפנטזיות האנושיות על יכולות-על מחד, והמיתולוגיות הרחוקות על האלים הכל-יכולים מאידך. החזון שאותו הוא מציג ועל פיו אנחנו, בני האדם, נוכל להפוך לאלים ולעשות את הבלתי-ייעשה, והדרך שבה הוא עוסק בסוגיית ההיבריס, כלומר מה יקרה אם נקפוץ מעל לפופיק במקרים האלה – כולם מזכירים נעימות זכורות של טכנולוגיים דבקים ואופטימיסטיים, "immanentizing the eschaton".

ההבדל הוא כזה: קאקו הוא מדען, הוא לא שוגה בפנטזיות של מה יקרה אילו (כמו סופרי מד"ב. את זה הוא עשה בספרו הקודם, "הפיזיקה של הבלתי אפשרי"), אלא מנתח מגמות קיימות וטכנולוגיות אליהן נחשף וכבר קיימות במגירה אם לא כבר במעבדה. ולנקודה שהוא מדען (מעולם המדעים המדוייקים, פיזיקה) יכולה להתווסף פואנטה מאוד חשובה: קאקו אינו עתידן, ולכן לא מגיע לתקוף את הבעיה מהכיוון האינטר-דיסציפלינרי. כלומר, מי שבדרך כלל מרשה לעצמו "לחזות עתידות" באופן מדעי עושה את זה על פי מתודולוגיות מעולם מדעי החברה והכלכלה, ומנסה להחיל את השיטות הללו גם על המדעים המדוייקים ובעיקר על הטכנולוגיה. זאת בלי שיש לו הבנה אמיתית של הטכנולוגיה משום שהוא לא בא "מבפנים", והוא לא נוקט בפרדיגמה המתאימה. כבר נתקלנו לא פעם בפיזיקאים שמרשים לעצמם לעסוק בסוגיות חברתיות וכלכליות ורוטנים על חוסר ההבנה של מדענים אחרים, בשל אי נקיטתם בגישה ה"פיזיקלית".

גם קאקו הוא כזה. ספציפית, הגישה הפיזיקלית המדוברת היא הגישה התרמודינמית, שמדברת במונחים של אנרגיה ואנטרופיה. על פי הפרדיגמה הזו, ציוויליזציות מדורגות לפי כמות האנרגיה שהן צורכות, והפסולת שהן מייצרות. אם הן מייצרות הרבה פסולת, האנטרופיה של הציוויליזציה תלך ותעלה, והציוויליזציה תשמיד את עצמה. לכן מטרתה של כל ציוויליזציה היא להמשיך ולצרוך כמה שיותר אנרגיה, תוך שימור מירבי של האנטרופיה. במונחים שלנו מדובר על מודעות סביבתית שתשמר את הפלנטה, ומאידך שימוש באנרגיה ירוקה שתאפשר לייצר עוד ועוד אנרגיה, כשהמגמה לייצור אנרגיה הופך את הציוויליזציה כפי שמובן הופכת אותה למתקדמת יותר ויותר.

על פי ניתוחו של קאקו, משמעות הפיתוחים המדעיים היא שהציוויליזציה הולכת וצורכת את כל האנרגיה שניתן להפיק מכוכב הלכת שבה היא קיימת (פלנטרית). ציוויליזציה כזו נקראת ציוויליזציה מסוג 1, כאשר ציוויליזציה שלא ניצלה את כל האנרגיה שמפיק כוכב הלכת שלה נקראת ציוויליזציה מסוג 0. כל הסימנים מראים שהעולם הולך יותר ויותר לכיוון ציוויליזציה מסוג 1, והמשמעות הכלכלית והחברתית של ציוויליזציה כזו היא גלובליזציה יותר מוחלטת – בשיטת הממשל (העולם יילך לכיוון דמוקרטי, הלאומיות תפנה את מקומה), בתקשורת, בתרבות, בהתמודדות עם פגעי הטבע ואתגרים גלובליים אחרים, ואפילו בשפע.

בקיצור: כל מה שחזון אחרית הימים מציע, מה שמחזיר אותנו לתמה הדתית של האופטימיזם הטכנולוגי הזה. גן העדן נמצא בהישג יד, ואנחנו נמצאים במעלה ההר אליו (או אם נרצה לומר כך, מתגלגלים במדרון הבטוח אליו). הבעיה היא שהדרך לגן עדן רצופה במכשולים – יום הדין, ראגנארוק וכו' – מכשולים שאם לא נתגבר אליהם עשויים להשמיד אותנו. האנושות עומדת בפני האתגר המשמעותי ביותר שהיה לה אי פעם, המעבר מציוויליזציה מסוג 0 לציוויליזציה מסוג 1. ישנן קבוצות כמו טרוריסטים פונדמנטליסטים ודיקטטורים שמתפרנסים מחסימת ערוצי התקשורת כלפי נתיניהם, שנלחמים במגמה הזו. אבל אופטימיסט טוב כמו אופטימיסט טוב יודע ששבע ייפול צדיק וקם, ובמילותיו של קאקו: "בעבר אמרו אנשים שהעט חזקה מהחרב. בעתיד, השבב הוא שיהיה חזק מהחרב". כלומר, יטרפדו כמה שירצו הקבוצות הללו את הנסיון להפוך לציוויליזציה פלנטרית. הטכנולוגיה חזקה מהם!

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה