Enjoy The Silence

השיר "שומקום" של אתניקס עוסק גם הוא בחוויה המיסטית, מילות הפזמון שלו הן: "עוד דקה אגע בנצח, לא אזיל דמעה. כשהכאב יחלוף אני אגיע לעולם הבא". השיר מדבר על גבול הנצח, בין הזמני לעל-זמני. גיבור השיר עומד על סף הנירוונה, וברגע שיגיע אליה הסבל שלו יחלוף מפני שהוא יתחבר אל הנצח. הכאב אם כך הוא נגזרת של מאורעות בזמן ושל זכרונות פרטיים. האושר הוא רגע של נצח שנמצא מעבר לזמן. כלומר הרגע הסטטי היחיד שיש, באופן טבעי, הוא האושר הנצחי. סבל הוא כמו רעשים שמתלבשים על גל שמשודר, הוא טפיל ואפשרי רק בגבולות הזמן. יש כאן גם את ההיבט הסוקרטי שעל פיו המוות הוא חיבור חסר חציצות אל האידאות, ודווקא הזכרונות ותשוקת האלמוות האנושית גורמת להם להשאר בגבולות הזמן. כלומר, אילולא זמן לא היו זכרונות. הרגע היחיד שמשוחרר מהזכרון הוא הנצח. אתה עסוק להתרכז בהווה הנצחי בלי לחשוב בכלל על מה שהיה ומה שיהיה.


שומקום

ובדיוק כמו שהסבל רוכב על גב האושר, גם הרעש במובן המילולי ולא הגלי שלו מסומל בתור משהו שרוכב על פני מצב טבעי של שקט. כלומר, המצב הטבעי שבו הנשמה ישובה על מצע של אושר הוא השקט, כשמגיעים אל החוויה של הנירוונה חווים בעיקר שקט (אַין, בקיצור). הרעש הוא טפיל, כמו הסבל שמתלבש מעל לאושר ומפיג אותו. לדוגמה, בשיר "שקט" של יונה וולך – "תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה. שקט מופתי, מיום הולדתי עד יום מותי". השקט הוא האידאל, הוא נמצא מעבר לגבול האינסוף וברגע שחוצים אותו, זהו שקט מוחלט ללא שום רעש. הזמן מתגמד והופך להווה נצחי שנמצא מעבר לחיים ומעבר למוות, הוויה אחת ורצופה

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה