דיון על המוות

את החלק החופר יותר של הביקורת על הספר הזה החלטתי להפריד, מטעמים אסתטיים. ובכן: יש לדייק, באשר ליחס של הספר "היידגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן" אל המוות. הספר מתייחס אל המוות בדרך הסרקסטית למרות שלו רצינו לבלבל את הסרקזם עם המילה ציניות, יכול להיות שגם היינו מגיעים לתובנה באשר למסקנות שלו. ציניות במובן המקובל של המילה היא נטייה לחוסר אמון במניעים הטובים של האנשים ותחושה של עליונות. אם נקביל, כפי התפיסה הסוקרטית, את ה"מוות" לטוב ואת ה"חיים" לרע, נגיע למסקנה שאכן האנשים נוטים להתעלם מהעובדה שהם הולכים למות ולא משקיעים מספיק מאמץ בלהשיג את הטוב שעל פי התפיסה הזו הוא הידע. כלומר, בבסיסה של התפיסה הצינית עומדת ההנחה המיסטית שהמוות הוא התחברות עם מקור הידע, או לפחות הסרת החציצות שמסתירות את "הדבר כשלעצמו". הדרך אם כך לחוות מוות תוך כדי החיים, ובעגה הניאופלטונית "אקסטזה" היא לרדוף אחרי הידע. רדיפה אחרי הידע היא מוות בזעיר-אנפין והיא דרישת הטוב היחיד בחיים מלאי רוע. אילולא נתעמק בדרישה זו, החיים שלנו יהיו ריקים מתוכן, הרע יימלא אותם.

תפיסה זו, ועל פיה על מנת למצוא משמעות לחיים יש "לדעת" עליהם יותר היא זו שייסדה את התפיסות הפילוסופיות והדתיות של "ההבנה" כדרך להתמודד עם המוות. ליתר דיוק, החשש של האדם מהמוות והרצון שלו לדבוק בחיים, הוא לא בהכרח החשש מהלא נודע, אלא להפך, המשיכה הטבעית אל הרע או שמא הרתיעה-מתוך-חשש מן הטוב. האדם דבק בחיים מפני שהוא מִטּמטם, הדרך היחידה שלו למנוע מעצמו את הטמטום הזה הוא להתקרב אל המוות על ידי הידיעה. ומכאן: החשש מהמוות הוא לא פחד, אלא יותר דיסוננס. יש באדם מצד אחד את התשוקה אל הידע, ומהצד השני את חווית החיים שמרחיקה אותו מהידע. אם האדם ימיר את הריחוק הזה בהתקרבות אל הידע תוך-כדי-חיים, רק אז הוא יחווה "קפיצת אמונה" ויהפוך את מה שמעקר אותו בדרך כלל לגורם המדרבן. באופן אבסורדי, ניתן להציג את זה גם כפרשנות גנוסטית לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הדתית של קירקגור.

:: . ::

משום שהחיים והמוות נתפסים כדיכוטומיה שאינה ניתנת ליישוב, הרי שרגע המוות הוא אותו החיץ ביניהם. לו רק יכול האדם להסיר אותו, היה מאחד בין החיים למוות, השניים היו הופכים לאחד. במובן אחר ניתן לקרוא לרגע שבו החיץ הוסר "חיי אלמוות", ובמובן הסאב-פרסונלי האדם משתוקק אל האלמוות משום שכל מה שהוא רוצה זה להסיר את החיץ הזה ו"לפתוח" את מנעול החיים. אילו רק היה משיג את המפתח, היה מגיע אל הפורקן. איך הוא מתמודד עם זה? הוא מסביר לעצמו שהמפתח של החיה ניתן לכח עליון, מלאך המוות או האלוהים עצמו. הדת ממלאת מבחינה זו את הפונקציה, והגישות חלוקות: או שמלאך המוות הוא שליחו של האל, אבל נמצא ברמה נחותה ממנו (כלומר, יש משהו מעבר למוות, שהוא עדיין לא הטוב האולטימטיבי) – תפיסה זו מצייתת לנצרות הקתולית. התפיסה היהודית טוענת, "שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים". במובן זה א. הדבר היחיד שנמצא מעבר למוות הוא האלוהים עצמו, ב. בידי האלוהים עצמו הברירה אם לפתוח את הדלת (תחיית המתים) או לסגור אותה (לכונן חיים, חיה). המשותף לשתי התפיסות היא מה שמכנה פרויד כאשליית האלים. כלומר, האל הוא הדרך של האדם להתמודד עם חרדת המוות, מי שמציית לצו שלו זוכה לחיי אלמוות. ועל פי הסברנו הנוכחי, חרדת המוות שהיא אותו הדיסוננס וחוסר היכולת להשיג את המפתח, מופגת על ידי ידיעת קיומו של האל שמחזיק בו. הדרך שלנו להשיג את המפתח היא על ידי ציות לאל.

:: . ::

בפרק על הדתות כממפלקסים, מספקת סוזן בלקמור בספרה "מכונת הממים", פתח נוסף לתפוס את המוות כמכונן המחשבה האנושית. מתוך מוטיבציה להוכיח את ההדדיות בין הגנים לממים, כלומר להראות איך שהשבחת רעיונות גורמת בסופו של דבר להשבחת גנים, היא לוקחת כמקרה מבחן את רעיון הקבורה הפרה-היסטורי. בלקמור מבחינה בין סוגדי-אבות שקוברים את מתיהם בצורה מהודרת ומאמינים בחיים שלאחר המוות, לבין "נטוריסטים" כפי שהיא קוראת להם שסוגדת לרוחות הטבע ולא לרוחות האבות. ההבדל ביניהם הוא שהסגידה לאבות מעודדת אהבה למלחמות, משום שרוחות המתים צפויות לסייע להם, ומשום שאם מישהו ימות במלחמה המוות שלו יהיה הירואי והוא יגיע לגן עדן (או שמא, וולהאלה). הסגידה לטבע נשארת ניטרלית באשר למלחמות ועל כן לחדורי המוטיבציה להלחם יתרון מוראלי מובנה ועל כן מתוקף היותם מאומנים ושוחרי מלחמה, הם יגברו לבסוף על הנטוריסטים וישליטו את רעיון הסגידה לאבות, החיים לאחר המוות ובסופו של דבר הסמכותנות שמשמעה: א. האבות סמכותיים יותר מהבנים משום שהם מגנים עליהם, ב. "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה".

אפשר לציין עוד התייחסות דואליסטית בעניין סוגדי האבות הללו – לפחות על פי התפיסה הצינית שצוינה לעיל. האבות המתים שזכו לטוב, מגנים על בניהם ומעניקים להם את החיים שהם הרע. במקום שהחיים ישקיעו את החיים שניתנו להם בכדי להתגבר על מחסום המוות, הרי שהם מהללים את המלחמה. הם עושים זאת או מפני שהיא תסייע להם למות ולהגיע אל היכל המתים, או מפני שהיא תסייע להם להוותר בחיים ולהמשיך ולחפש את אותו המפתח. על פניו, המתים מזכים את החיים בחיים – הטוב מזכה את החי ברוע. בפועל, המתים מזכים את החיים באפשרות לשלב בין החיים לבין המוות – הטוב מזכה את החי באפשרות להשליט את הטוב על הרע. מצד שני, ברגע שבו הבנים מנצחים בזכות המתים, הם הורגים באויביהם, ומזכים אותם במוות. כביכול הם גומלים להם טוב, בכך שהם מעניקים להם ידע. הווה אומר, המתים מזכים את החיים האחרים במוות ובתוך כך מעניקים לבנים שלהם את ההזדמנות להשליט עוד טוב על רע – מוות על האויבים, החיים. המוות שמושג על ידי המלחמה אינו אלא תיקון לנשמותיהם הפגומות של האויבים, על ידי העלאתם מחיים למוות, לרע לטוב. החיים שבהם זוכים המנצחים אינם אלא הזדמנות לתקן נשמות פגומות נוספות, ולהמשיך את מלחמת הטוב ברע, עד לנצחון מושלם. בשורה התחתונה: ששון אלי קרב שסוגד למוות לא עושה את זה בהכרח מטעמים סמכותניים, אלא מתוך מוטיבציה פנימית להלחם את מלחמת האור בחושך. העולם של לפני המלחמה הוא עולם של דואליזם, כל הנשמות חיות את הרוע ואף אחת מהן לא זכתה במוות הטוב. העולם של אחרי המלחמה הוא כאוס שמעניק לכל הנשמות החיות את הרוע הטוב, המנצחים שעדיין חיים שוקעים עוד יותר ברוע על מנת להמיר אותו אל הטוב, ובטרמינולוגיה המיסטית "יורדים לקליפות בכדי לדלות ניצוצות". כלומר, ממשיכים לחיות על מנת להמית, ממשיכים לעשות רע על מנת לחזק את הטוב.

כאן גם מושג המלחמה יתחבר עם הטכנולוגיה. החיובית מצד אחד, הפרק "ביוטכנולוגיה" ב"היידגר והיפופטם" דן בנושא זה. הטכנולוגיה שמיטיבה עם האדם עשויה להביא אותו למצב של אי-מיתה, שהוא כעין אלמוות. הטכנולוגיה מהצד השני גם מזיקה לאדם משום שהיא מחוללת מלחמות, רעב ומחלות. מלחמות מפני שטכנולוגיה היא נשק, רעב מפני שטכנולוגיה היא התפוצצות אוכלוסין, מחלות מפני שטכנולוגיה היא זיהום אוויר. אבל בשני המקרים, החיובי והשלילי, הטכנולוגיה תביא את האדם אל המוות ואם כך תכליתה היא הטוב. ולא מפני שיש לגזע האנושי משאלת מוות, אלא מפני שבידיעה שהמוות בלתי נמנע הטכנולוגיה ממלאת כמה פונקציות: א. הטכנולוגיה היא ידע, על ידי השגתו האדם זוכה ל"מוות תוך כדי חיים" וזוכה לטוב. בנוסף, על ידי השלטת הטכנולוגיה על החיים, הטוב מתגבר על הרע ; ב. הטכנולוגיה מטשטשת בין החיים למוות משום שמחשבה על חיים בעידן הטכנולוגיה היא פרדוקסלית, כביכול, מתוך הבנה שהקדמה הטכנולוגית היא מאבק פרומותיאי שנדון לכשלון.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה