מוצאת את זה מחדש

אלבומה השלישי של הזמרת דקלה הוא רב ציפייה, אבל דווקא העובדה הזאת הופכת אותו לדבר שמזמין ביקורות קוטלות. ראשית כל, הוא מגיע לאחר הפסקה ארוכה אפילו יותר מזו שהייתה בין שני אלבומיה הראשונים (הפעם 6, קודם 4). שנית, המפיק שהביא אותה לגדולות (רן שם טוב, שעלה בעצמו בעקבות זאת לגדולה עם איזבו), עזב אותה לטובת צמד לא מוכר שבפני עצמו הוא מצע מבקש כאפות (DISIAC, שאכן מקבל אותן למרות שהוא עומד ברף בכבוד).

האלבום יוצא בחברת תקליטים עצמאית (פונוקול), לראשונה בתולדותיה של דקלה שלא באחת מהגדולות, וללא ההילה היחצ"נית של "מייג'ור", שפותחת אוטומטית דלתות (אז: הד ארצי). האלבום גם הופק באופן עצמאי, וחברת התקליטים שלוקחת אותה תחת חסותה מפיצה אותה כמעט בלי התערבות בהחלטות האמנותיות שלה – דבר שבפני עצמו נחשב כמעט לעבירה בעולם המוסיקה המסחרית. לכן בכלל לא מפתיע שהסינגל הראשון שהופיע מהאלבום ספג התעלמות אדירה, ורק קרן פלס ככותבת הייתה צריכה להישלף כשפן מהכובע כדי שיהיה ניתן להשיק את האלבום בבטחה.

אבל כנראה שאלה התארים שהודבקו לדקלה באלבומים הקודמים, שלא בצדק, המהווים את הסיבה האמיתית לכך שרק צפוי לראות תגובות פושרות לאלבום הנוכחי. סגנון השירה הבכייני שאימצה דקלה בהשפעת המוסיקה הערבית נתן לה תדמית של אום-כולתום עושה רוק, כבר ב"אהבה מוסיקה", אלבום הבכורה שלה שיצא לפני כעשור ב-2000. דרמה היא לא מוצר נפוץ ברוק, ולפחות לא בישראל, מה שהפך מהר מאוד את דקלה לדיווה בעיני מבקרי המוסיקה, שתלו לה את התואר של "גדולה מהחיים", שלעולם לא יאפשר לה להשתחרר מההילה המחייבת הזו. היא תהיה לכודה בדמות הצבעונית, הדרמטית ונאמנת אליה בעל כורחה, חסרת יכולת לגוון בטכניקות ובתכנים, מבלי שיאמרו שהיא "איבדה את זה".

באלבום הזה דקלה אכן שונה – מכונסת מעט, מדקלמת, שרה ולא מתבכיינת. יש לה אולי פאתוס של דיווה אבל הרבה פחות אום כולתום והרבה יותר אדית פיאף. ההשפעות באלבום עדיין מזרחיות, אבל התכנים בו הולכים לכיוון הפוך לגמרי, שובב, קברטי. החלק הערבי מצטמצם לכחצי מהאלבום, ולכן ברור שהציפיות לקבל "אהבה מוסיקה" מס' 2 יתבדו. האם זה אומר שמדובר באכזבה? אני לא חושב. האלבום ככלל לא נופל משני קודמיו, ונראה יותר שהגלוריפיקציה שעושים לתחילת הקריירה שלה משחדת במקרה הזה את המאזין לרעה. אסור גם לשכוח שהאלבום השני שלה לא היה להיט כמו קודמו, כך שלקרוא לדקלה "מאבדת את זה" דווקא עכשיו, כשהיא מתקאמבקת עם שלומי סרנגה בשיר "מונו", יהיה מאוד לא מדויק. סביר להניח שנכון יותר לקרוא לדקלה עכשיו "מוצאת את זה מחדש במקום אחר" – כזה הוא האלבום שלה. דקלה מתקדמת, יודעת לעשות את זה טוב גם בצורה שונה.

דקלה – ארלוזורוב 38 (פונוקול, 2010). להאזנה השיר "חולת אהבה"

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה