אבל אני רוצה להיות שם

בימים עברו כשדרכי הגישה למקומות רחוקים היו מוגבלות, ארוכות ומפרכות, התקשורת היתה לקויה וכל מה שהיה ניתן לדעת על אותם המקומות היה רק שברי מידע ופנטזיות, היה מקובל לחשוב שאם "כאן" רע אז "שם" טוב – מבחינה חומרית, רוחנית ומוסרית. מעבר להרים ומעבר לים היו אדמות עשירות ואוצרות, אנשים חכמים יותר או לפחות כאלה שהרשו לעצמם לפרוש מהחברה ולקחת זמן לפתח את הרוח שלהם, ובעיקר חברה של אנשים שפיתחו לעצמם תרבות אלטרנטיבית, שלא הושחתה על ידי זו המקומית. כל תרבות ציירה לעצמה את המקום האידילי והאוטופי הזה על פי הגיאופוליטיקה שהוא הכיר – מדינה ששכנה לחוף הים תיארה את המקומות הללו או בעומק היבשת, או מעבר לים, ומדינה ששכנה במישור תיארה את המקומות הללו כפסגות הרים. אפשר להסתכל על האולימפוס, או על הר סיני כאל אבות טיפוס של הר ומאידך על מיתוס אטלנטיס כעל אבטיפוס של אי מרוחק. פרופ' אברהם מלמד בספרו "על אי בודד" (רסלינג) מביא דוגמאות לאורך השנים של התיאור הזה של האידיליה באיזור הגיאוגרפי המרוחק ומראה איך השתלשלו המסורות דרך שלל תרבויות – מהיוונית דרך המוסלמית, אל היהודית ובסופו של דבר הנוצרית בימה"ב – על דבר היותם של האיים המרוחקים ממרכזי תרבות מקומות קיצוניים, או לטוב בסמלם את ההשתלמויות שצוינו, או לרע בסמלם את ההתבהמות שנוצרת כתוצאה מריחוק מתרבות (בקונוטציה החיובית שלה, עבור אלה שהתרבות בעבורם חיובית). שתי הקיצונויות הללו משקפות דילמה עמוקה יותר שמתעוררת בין השאר בדיאלוגים של אפלטון, האם האנשים שרוצים להגיע להשתלמויות הללו (או שכבר הגיעו) צריכים להיות מעורבים בחיי החברה על מנת לרומם אותה או להתבודד על מנת לא להפגע מכך שהיא תוריד אותם בחזרה מ"מרום האולימפוס". מלמד מביא גם דוגמאות לכאן ולכאן.

עיקר העבודה של פרופ' מלמד היא להוכיח שהרמב"ם הושפע מהוגים מסויימים שדנו במצבים הקיצוניים של אי בודד ולכן את הדימוי שהביא ב"מורה נבוכים" שהכיל את המוטיב לא הגה בעצמו. אני נוטה להאמין שהשתשלות מסורות והתחקות אחריה לא הכרחית. לטענתי המוטיב הזה לא היה חייב לעבור דרך כלשהיא, אינטלקטואלים לא היו צריכים רפרנס, מפני שמדובר בתובנה טריוויאלית. על פי ההגיון של יונג, מיתוסים נוצרים יש מאין משום שהם משקפים הלכים בנפש האדם. המוטיב שגורס כי העולם התחיל בנקודה גבוהה והתדרדר הוא משהו ששקוע בתת-מודע הקולקטיבי, ומשמעו שריבוי הנוצר עם הזמן מרחיק את העולם מהוויה האידאלית שהיא האחדות המושלמת. במובן החברתי הכוונה היא שההמון-ריבוי מרדד את ההוייה האידאלית, מפני שהוא מייצר תרבות, נורמות, חוק ושאר אמצעי כפיה והגבלה על הרוח החופשית של האדם – כשאתה לבד טוב לך, רע לך רק כי חסר לך ההמון אבל בשאר הנסיבות אתה מרגיש הרבה יותר טוב. במילים אחרות מנסה המוטיב לומר שככל שהמציאות האידאלית מנותקת מהגורמים שיפריעו לה להיות מושלמת, כך היא נותרת אותה האידאלית. הגורמים הללו הם בעיקר אותו קיום של ההמון. השאלה העיקרית היא עד כמה יש להתנתק מההמון, האם לחלוטין באמצעות התבודדות מוחלטת, או באופן מועט על ידי הקמת קהילות קטנות וקומונליות. אבן טופיל בחיבורו "חי אבן יקטאן" דן בשאלה הזו, תובנותיו לטענתו השפיעו על הרמב"ם ששלשל את תובנותיו עד שהגיעו לדניאל דפו ב"רובינזון קרוזו", שבתורו השפיע על ז'אן ז'אק רוסו בנסחו את אידאל "הפרא האציל".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה