ועוד היבט מעניין: היה כאן גם מי שהזכיר את עניין האלכוהול, צעירים לא חוסכים כשמדובר במה שיכול לדפוק להם את הראש. איך שהוא הפורקן והחירות האישית נתפסים כאן בצורה גשמית הרבה יותר מדי. לדפוק את הראש? מילא אם הם היו מוציאים את הכסף על סמים פסיכדליים, הייתי מבין שמדובר כאן בחוויה רוחנית, אבל העובדה היא שרוח לא מעניינת אותם. אם רוח היתה מעניינת אותם הם היו משקיעים את זה במוסיקה. אפשר לשים לב שמי שמוציא כסף על מוסיקה הוא גם מי שמוציא כסף על סמים, בין אם מדובר בטראנסאווים ובין אם מדובר בלקוחות של רוק פסיכדלי ופרוגרסיב. הסיבה? מוסיקה היא חוויה רוחנית. גם סוג הסמים שהם משתמשים בהם הוא שונה, מדובר בסמים קשים ולא בסמים קלים. כמובן שאני לא אומר שכל אוהב מוסיקה הוא אוהב סמים, אולי להפך – כל אוהב סמים הוא אוהב מוסיקה, ושבמקומות בילוי מוסיקליים לא נדיר לגמרי למצוא סמים. מי שאוהב מוסיקה, אני מתכוון, הוא בדרך כלל טיפוס רוחני יותר.

הוריהם של האינדים גידלו אותם כמעמד סוציו אקונומי גבוה, לאחר שיסיימו האינדים את המרד הקטן שלהם, הם ילכו ללמוד, לעבוד ולהתברגן, עוד שלושים שנה יופיעו להקות האינדי האהובות עליהם במדינה זו ממש ומי יגיע? “ילדי האינדי” לשעבר.

ואני מבטיח שזה יהיה רווחי עבור כל הצדדים.

ובנוגע לנקודה השניה – אכן יש פה מלכוד. אני לדוגמא מעדיף את האינדי האמריקאי על זה הבריטי – כיוון שהאמריקאי מראש מוותר על הזרם המרכזי, הוא מרשה לעצמו להיות יותר ממוקד ו”חריף” – האינדי הבריטי הוא יותר מטושטש ומעודן (ממש כפי שהמיינסטרים הבריטי הוא הרבה פחות וולגרי והרבה יותר איכותי בעיני) – הגבולות בבריטניה נראים פשוט הרבה יותר מטושטשים. אבל במדינה בגודל של ישראל סצינה אליטיסטית תמיד תהיה קטנטנה ולא כלכלית בעוד שתרבות מוזיקלית גמישה בסגנון “בריטי” יכולה להיות משגשגת הרבה יותר.

אני באמת לא מבין איך הקהל יכול להיות הבעיה.
באמת. יש פה משהו קצת עקרוני. הרי הקהל הוא זה שעבורו אמורה להתקיים ההופעה לא? אז איך יכול להיות שהוא זה שבעייתי? זה קצת נראה לי כמו שסוני יאשימו את הקהל האמריקאי בכך שהוא מעדיף את הווי על גבי הפלייסטיישן (ואני מצטער על עולם המטאפורות – לאחרונה קניתי קונסולה). הקהל לעולם לא יכול להיות “הבעיה”.

עכשיו בנוגע לסצינת האינדי. האמת אני חושב שדווקא הדוגמאות שאתה מביא בנוגע לסצנות האחרות מדגישות בדיוק את הבעיה בסצנת האינדי. אני חושב שסצנת האינדי תקועה במין מלכוד 22 שכזה (או לפחות סצנת האינדי בארץ).
מצד אחד – לאהוב מוסיקת אינדי אומר לסלוד ממיינסטרים, לגבש טעם מאד אנדווידואלי ואיזוטרי ולזלזל (אני מגזים) בכל מי שלא מכיר את הלהקות שאתה אוהב וכו’. כל הדברים הללו יוצרים קהילת אינדי לא מגובשת מבחינת טעם ו/ואו התנהגות. יש זרמים פנימיים, יש העדפות. ויותר מזה, ההתפלגות הזו היא חלק מביטוי מסויים של האינדווידואליות של המאזינים. בקיצור, להקשיב לאינדי זה בדיוק לא להיות חלק מעדר כלשהו. או מקהילה של ממש.
מצד שני – קהילה זה בדיוק מה שצריך בשביל להביא הופעה על רמה. אבל אם אנחנו מוותרים על כל המאפיינים של האינדי בשביל זה – אז זה קצת הורס לא?
בכל מקרה, זה הניתוח שלי בתור מישהו שהוא לא חלק מהקהילה הזו. והכל נאמר ברוח טובה ועם הרבה כבוד והבנה לאמני ומאזיני אינדי באשר הם.

ובנוגע למה שגיא אמר על “אנשים חדורי אמונה וגב כלכלי עמיד ואמיד” – אם צריך נדבנות כדי לקיים סצינה, כנראה שהיא לא צריכה להתקיים בכלל, אף אחד לא נכנס לעסק הזה כדי להרוויח בוחטות (למרות שיש סיכוי טוב שבלונד רדהד, לדוגמא, הניבו רווח נאה למפיקים) – אבל אי אפשר לצפות שאנשים ישפכו כסף על קהל שלא מזיז את התחת כדי להחזיר להם את ההשקעה, גם אם הם יכולים להרשות לעצמם את זה.

להקה טובה, שירים טובים מול קהל יעד יעשו את העבודה.
לא משנה חדש/ישן/דינוזאורי/אינדי/ישראלי/בינלאומי.

לגבי אינדי בארץ ובחו”ל – אין סחורה.

ההבדל בין קובי פרץ לאומן אינדי ישראלי הוא בזה שלקובי פרץ יש קהל מסויים (וכמות גדולה, מה לעשות) שמגיעים, גם בלי רעש ברשת.

לגבי יוצר אינדי, יש הרבה רעש ברשת, שקהל היעד (המועט כאמור) תמיד דואג לשמוע, ולמרבה הצער גם חושב שהרעש חורג מתחום הבלוג או שני בלוגים.טעות.

לגבי 5 אומנים, זה עניין של טעם אישי.

דחיפה וכו’ לא ממש עוזרת למפיקים כיום.
מפיק צריך לעשות סקר שוק (לא סקר פורומים) ולראות איפה הקופה.

מקרה סגול כהה הוא פנטסטי.
ואני אומר לך, לא יהיה איש אלטרנטיב שמכבד את עצמו, שלא יזלזל בתופעה.

אז נראה לי שמפיק צריך לעשות סקר שוק.
אני לא יודע איך אחר כך מקדמים את זה.

אין לי כלום נגדך חלילה.
אני חושב שהנימוקם היפים, סטו יותר מדי לצדדים, מבלי לשאול מילה על המוזיקה עצמה.

לא מדובר בהתעלמות מרצון הקהל. ההיפך הוא הנכון. מעט המפיקים המצליחים בארצנו הקטנה הגיעו למעמד זה בזכות היותם קשובים לרחשי הקהל שכ-ן קיים ומוכן לצאת מהבית להופעות

הבעיה האמיתית היא שטעמו של הקהל המקומי שונה בתכלית מזה של הקהל האירופאי (כמו גם האמריקאי, אולם אני מאמין שלא הוא המפתח במשוואה). חינוך מוזיקלי קלוקל ומוגבל בעשור האחרון גרר תוצאות מזעזעות. דור בליינים וחובבי מוזיקה באשר היא נעלמו מהשטח, ואת החלל שנוצר לא תפסו הדור הבא של מביני הענין, אלא דור רדוד מוזיקלית ורעיונית, שאין לו ענין אמיתי באותן ההופעות שהיינו רוצים לראות…שלא לדבר על תרבות ה”חינמים” שהפכה מכירת כרטיסים להופעה למטלה קשה מנשוא

מי האשמים? כמי שחי ונושם את סצינת המועדונים הישראלית כבר עשור, ומתוך הנחה שהבעיות בתחום זה דומות לאלו מעולם ההופעות מהסוג השני (אלו שלא דורשות דיג’יי, אלא זמר ו/או להקה) – אני מאשים את הקברניטים ומכתיבי הדרך באשר הם. בעלי מועדונים, מקימי ליינים, מפיקים בסדרי גודל שונים כמו גם העיתונות הרלוונטית.

אשמתם היא בכך שלא טרחו להחדיר ענין בדור המתהווה, ובחרו להתמקד בדור ההולך והנעלם של הבליינים, לרוב מתוך כוונה לסחוט כמה שיותר “כסף בטוח” כשמחשבה לטווח הקצר והבינוני מובילה אותם. התוצאה היא שדור הבליינים העכשווי מחפש את הישועה במקומות “אחרים”, וכאלה שאינם נמצאים בהכרח בחוד החנית התרבותית. אפשר לומר שאמנות השוליים פורחת, אולם גם אותה לא משכילים בארץ למנף בצורה כזו שתהפוך לגורם מוביל בתחום האמירות התרבותיות

כשזה מגיע לשאלת “ומה נעשה עכשיו?”, לצערי אין לי פתרון ראוי….אם היה כזה – הוא היה מיושם כבר לפני מספר שנים. אני מאמין שהסצינה באשר היא (ולא רק סצינת המועדונים) מתכווצת כיום לגודלה המקורי, כפי שהיה בטרם תקופת הזוהר של סוף שנות ה-90. אם רק יקומו מספר אנשים חדורי אמונה וגב כלכלי עמיד ואמיד, אולי נזכה לראות סוג של פריחה מחודשת…אולם נותרתי בתהייתי…האם הקהל הצעיר ישכיל לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים

רק הזמן יגיד

נראה לי שניצלת את הבמה הלא נכונה כדי להתאוורר ולהוציא את מה שיש לך בבטן לגבי אינדי ישראלי. אני באמת בסדר אם זה שאתה חושב שאינדי ישראלי מחורבן (ובמידה מסויימת, אני יכול אפילו להעלות טיעונים מצדדים) אבל הפוסט התייחס להופעות חו”ל בארץ – מה בין זה לבין מה שכתבת?
עוד כמה משפטים שרציתי להתייחס אליהם:

“שאתה תגיד שהם לא פתוחים, לא תרבותיים, גלגצניקים, מיינסטרימים ועוד.” – אתה כנראה לא מכיר אותי, אני בעד מוזיקה באשר היא ולא נכנב למלחמות יוקרה או עליונות תרבותית. העיקר שתרבות ההופעות תהיה מושרשת. בדיוק כמו הדוגמא המעולה שאבי נתן על תרבות המועדונים.

“למרות שתמיד המיעוט (האינדי) למשל יתלונן.” – אין פה תלונה אלא נסיון למצוא דרך להפוך את המציאות לרוויה יותר בהופעות. אני מסכים שלשבת ולבכות יחד לא יקדם אף אחד לשום מקום.

אז הנה אתגר בשבילך – במקום לחרוץ את הדין של אינדי הישראלי ובאשר הוא ולהיות נביא הזעם, בוא תגיד איזה 5 אומנים בינלאומיים (שים לב שלא אמרתי אינדי) אתה היית רוצה לראות ומה אתה חושב שצריך לעשות בשביל שם יבואו לפה.

אבל הנה הזמינו את דבנדרה, הזמינו את בוני פרינס בילי, הזמינו את את LOW , רג’נה ספקטור ואולי עוד מישהו, כולם בגלל איזכורי הפורומים, אבל זה מאוד מאוד דליל, לא השאיר שום עקבות ולא טחפת טעם לעוד. ואם היו 100-300 קהל פוטנציאלי, או קיי, אבל הפוטנציאל נגמר.

לגבי האינדי בארץ ,המצב עוד יותר חמור, כי כמו שציינתי, וזה גם מתבטא בפורומים, יש מן זיווגים בין 1-4 אנשים שהם הקהל, שמאזכרים 1-4 יוצרים (החביבים עליהם) ,שהם היוצרים, ואין לזה שום תנופה. וכאמור, אין מסה קריטית של מכנה משותף בין אנשי הקהל כך שהפורומים מאוד מטעים.

אני חושב ,בפשטות ולעניין, בלי הרבה תיאוריות, שהמוזיקה (אינדי בארץ) על הפנים.

מעניין למשל מה יקרה עם LOW אוטוטו.