ראש אחד

עם ישראל אחד הוא, על 12 שבטיו. גם יהודה הוא איש ישראל, ואם הממלכה לא היתה נקרעת בימי ירבעם היא היתה נותרת מאוחדת תחת הכתר שממוקם בירושלים. זו ההיסטוריה המקובלת על פי התנ”ך. אלא שהארכיאולוגים סודקים את הטענה הזאת. עד כה לא נמצאו הוכחות למלכות מאוחדת, אפילו לא ליציאת מצרים. קשה ליישב את הכתוב בתנ”ך, כשההוכחות מראות כביכול שעם ישראל לא הגיע בבת אחת בפלישה ממזרח אלא בהדרגה, במשך הרבה דורות. כלומר, יהושע לא היה, וגם מלחמות השופטים שהיו בעבור כל שבט בנפרד היו כך כנראה כי העם לא היה מאוחד. מה שגרם לו להתאחד היו בריתות צבאיות, אבל קשר דם אינו הכרחי. כמובן שגם קשר דתי לא הכרחי מפני שכל מה שנמצא מהתקופה הזו הוא פולחן פוליתאיסטי או לפני לא מונותאיסטי לחלוטין. לא נמצאו הוכחות למונותאיזם מוקדם לפני סוף ימי בית ראשון, ולכן יש ליישב את הסתירות האלה. האם התנ”ך הוא בעצם רוויזיה של ההיסטוריה?

הבעיה העיקרית שהאנו אמורים ליישב כשאנו מבקרים בשנית את התנ”ך (המשוכתב), היא זו: אם התנ”ך הוא היסטוריה אותנטית, איך עם מאוחד שחווה חוויה אחת ומאחדת (לפחות כפי שריה”ל טוען שצידוקו את היהדות – חוויה מכוננת של יציאת מצרים וקבלת התורה) נותר מפוצל ומפורד, ועל פי עדויות גם מהתנ”ך עצמו, עסוק רוב הזמן במלחמת אחים. יהודה נגד ישראל, בנימין נגד כל העולם וכו’. קשה להבין גם איך עם מאוחד שחווה חוויה אחת, נותר מפוצל ומפורד גם באמונתו, כשממלכה אחת מבין השתיים סוררת מדרך אלוהיה לכל אורך שנות קיומה.

על השאלה הזו יש את כמה תשובות:
א. התשובה המסורתית: עם ישראל התקשה לשמור על דתו בשל השפעות הסביבה, והדחף לעבוד אלילים. הן מטעמי הטמעות בגויים שהסיתו אותו מעבודת ה’ והן בשל התשוקה הבלתי נשלטת לעבודה זרה שהיתה בימים האלה, ומאז התרככה, בראשית ימי בית שני.

ב. בביקורת המקרא קוראים לסיעה הזו “האסכולה המינימליסטית”. מייצג אותה ישראל פינקלשטיין בספרו “ראשית ישראל”, ושם הוא טוען: איחוד לא היה קיים, ודוד לא היה קיים. הכל זה מיתוסים עממיים שרוכזו בשלבים מאוחרים לכדי ספר, ונערכו בצורה מסיבית בהטיה פוליטית לכיוון יהודה. אנשי יהודה ביקשו מונופול על עבודת אלוהי הארץ. היה להם אלוהים מקומי שנקרא יהוה, אבל לכל מקום היה יהוה משלו, כמו שלכל עיר אלילית כנענית היה בעל משלה. היה גם יהוה שומרון, אבל כל עוד פולחן יהוה לא היה בירושלים בלבד הוא לא היה כשר. אנשי יהודה ביקשו לבטל את ההפרטה של עבודת ה’, גם בבמות, ויותר מזה ביקשו לבטל את הסינקרטיזם שפשה בארץ, בחלק מהמקומות יהוה היה אבי הפנתיאון כשיש מתחתיו גם אלילי משנה ואפילו אלוהים אישה (האשרה).

ג. ישראל קנוהל בספרו “מאין באנו“, טוען שאיחוד כן היה קיים, אבל התיאולוגיה היא שהשתנתה, והיתה יסוד המחלוקת. מרכז הפולחן האותנטי היה בממלכת ישראל, בשומרון, ובשולי הממלכה התקוממה כת פנאטית שהתפלמסה עם דרך פולחן זו. היתה זו ממלכת יהודה, שמרכזה ירושלים. מי שהיה בירושלים הם הכהנים, שהגיעו ממצרים (ואולי היו עבדי אחנתון?), ובני ההיקסוס (אולי?) שברחו ממצרים כמה מאות שנים לפניהם. הם ביקשו להשליט את אמונתם המונותאיסטית גם על עובדי האלילים שהתנחלו בצפון ומקורם בחרן – גם הפולחן שלהם היה צפון סורי. ההישג הראשוני שלהם היה לאחד בין הפנתאונים הכנעני והמסופוטמי, לאחר מכן אל/יהוה הפך אט אט ליחידי. המאבק היה לבער כל זכר לכך שבפנתיאון היו עוד אלים.

מכאן מגיעים למסקנה, על פי מבקרי המקרא: ירושלים לא היתה המרכז האותנטי מלכתחילה, דווקא שומרון או שכם היא זו שהיתה (כפי שבדיעבד טוענים השומרונים). ירושלים היתה פנאטית ורפורמיסטית, אם כבר מישהו סילף את דבר התורה היתה זו היא ולא ממלכת ישראל שהיתה נאמנה יותר לפולחן העממי (שבמונחיו של קנוהל נקרא פולחן אימננטי, בניגוד לפולחן הטרנסצנדנטי המושלם של אנשי יהודה). ובעיקר: ירושלים היתה עיר נידחת בשולי הממלכה, לשם “נזרקו” העבריים שלא הסכימו לקבל את הפולחן האימננטי.

:: . ::

במאמר הקרוב אסביר איך אני רואה את ההיסטוריה התנ”כית: מאבק בין אנשי פולחן א’ שהמשותף להם הוא שהם בני לאה, לבין אנשי פולחן ב’ שהמשותף שלהם הוא שהם בני רחל. אנסה לתאר את יהודה כמי שירש את הבכורה מראובן שסרח ועבר צד לבני רחל, הבכורה נשללה מראובן ויהודה מצידו הציב תנאי – ראובן ישוב לכלל בני לאה אם יאמץ בחזרה את פולחן בני לאה (“פולחן א’”, מונותאיזם צרוף), בני רחל ייכללו בכלל ישראל אם גם הם יזנחו את פולחנם (“פולחן ב’”, מונותאיזם סינקרטי). רק כך תבוא ה”גאולה”.

אנסה לתאר את בני יהודה כ”פנאטים” שהענישו באופן שיטתי את כל מי שהיה פעם משלהם אבל סרח.:
א. הם הוציאו את ראובן מהקבוצה שלהם, של בני לאה
ב. את אלה ששרדו מגלות ישראל נידו כשכינו אותם “כותים”

אבל זה היה רק הסוף, עוד לפני כן:
ג. הם הכלילו את כל מי שקיבל את פולחן יהוה תחת ההגדרה של “עם ישראל”. במקור הם היו תושבי כנען, ומאז ההפרדה המלאכותית הדתית הזו כל מי שנותר מחזיק בפולחן הדתי של כנען נותר “כנעני”, ומי שאימץ את פולחן יהוה ואיחד בין הפנתאונים נקרא “ישראל”. אלא שלא כל השבטים שקיבלו את הפולחן, והיו 12 כאלה בסך הכל, קיבלו אותו במלואו.

ד. מי שהיה לו פולחן קרוב, נחשב לקרוב אתנית לעם ישראל. כך הפכו מואב, עמון, מדין, ישמעאל ובעיקר אדום לבני דודים של עם ישראל מפני שהפולחן שלהם היה חופף לפולחן הבעל. הם היו יכולים להכנס לכלל ישראל אילולא היו נותרים בפולחן האלילי שלהם. חלקם נודו יותר, חלקם פחות.

פשר הדמיון בשמות אנשים מן העממים הללו, על פי התיעוד בתנ”ך, הוא מפני שכולם היו עם אחד מבחינה תרבותית ואתנית, עם שכונה בתנ”ך בתור “החורי”. משמעות השם “חורי” הוא שר או רוזן, ולכן לאורך התנ”ך אדוני הארץ נקראים כך תמיד. גם עם ישראל הוא מלשון שררה, והשם הזה מתיישב עם השמות שהארכיאולוגים איתרו עבור ארץ כנען, ארץ הרוזנים והחורים (כלומר, המילה “חור” היא במשמעותה “שר”). המילה חור והטיותיה נשתמרו בשמות בני עם ישראל עד לתחילת ימי תקופת בית שני.

מגמת ההדרה נשתמרה ביהדות עד לימינו אנו. בימי בית שני היהדות התפצלה לכתות, ולאחר חורבן הבית רק הפרושים נותרו כי האחרים דוכו וגורשו. הנוצרים סולקו. הקראים הוחרמו, וזרמים אחרים ביהדות הוטל ספק ביהדותם ואם אי אפשר להכחיש את הקשר האתני (כמו במקרה של הרפורמים) אז לפחות אפשר להכחיש את הקשר הדתי, האורתודוכסיה בוחלת ברפורמה מפני שלדעתה רק היא מחזיקה בפולחן האותנטי.

:: . ::

ספר בראשית מספר כי לנח, אבי האנושות (או יותר נכון שארית הפליטה מן המבול) היו שלושה בנים שמהם נפוצו העמים – שם, חם ויפת. שם התיישב באסיה הדרומית, יפת באסיה הצפונית ובאירופה, וחם באפריקה ובתפר בין אסיה לאפריקה. הממצאים מראים אחרת – עמים שזוהו כבני חם דברו שפות שמיות, קיימו קשרי תרבות עם בני שם וכמובן החזיקו בפולחן זהה להם. מאידך, עממים אחרים שזוהו כמתגוררים בחבל ארץ מסוים, התגלו כמתגוררים בחבל ארץ אחר לגמרי, עם תרבות ושפה שונות לגמרי מזו שהיתה אמורה להיות להם כביכול, החיתים והחורים הם דוגמא לעממי ארץ כנען-כביכול שחיו במסופוטמיה ובאסיה הקטנה. עממים ממוצא הודו-אירופי, על פי הממצא, ולא כנעני. מה שמקשר את שני העממים האלה לארץ כנען, מסתבר, הוא נדידת עמים שקרתה בעקבות מלחמות במסופוטמיה, וגרמה לפליטים לגלות דרומה. מבין הפליטים הללו, מנה ישראל קנוהל גם את אבות-אבותיהם של בני ישראל, שהפולחן שלהם דומה לפולחן החיתי-חורי. הפולחן החיתי כבר עבר מיזוג פעם אחת, ביחד עם הפולחן החורי, ולכן לא היה לו קשה להתמזג עם פנתיאון מקומי אחר, מה שמחזק את השערתו בדבר המקור המסופוטמי של בני ישראל, מה שמתיישב עם מקורו המסופוטמי של אברהם אבי העברים.

את נדידת העמים הזו מתאר קנוהל בשם “המפץ הגדול”, רגע באלף השני לפנה”ס שבו נולד סדר עולמי חדש, כנראה כתוצאה מאסון אקלימי גדול, שהביא בעקבותיו מלחמה ורעב – אסון הטבע צמצם את המשאבים והביא למאבק עליהם, עד שחלק מהניצים נאלצו לפרוש, אם מכניעה ואם מבחירה, ולחפש מקום אחר. אבל מהו אותו אסון? קנוהל משער שמדובר במבול, תפוצת העמים שבאה בעקבות הבצורת שבאה לאחריו היא מגדל בבל. מרכז האנושות בזמנו ומקור העמים היה האיזור הזה, בין אררט לבקעת שנער (משם במקור באו החורים, על פי המחקר).

התפוצה היתה כזו, אני משער: עממי יפת פנו מערבה וצפונה, עממי שם פנו דרומה ומזרחה. לאותם המקומות שפנו בני שם גם פנו בני חם, בני שם שפנו ביחד איתם, מסתבר שהיו בני עבר. הפיצול מתועד בספר בראשית, בני יקטן בנו של עבר חיו בדרום חצי האי ערב, ובני פלג חיו בצפון מסופוטמיה. אברהם, שהיה מבני פלג, החליט לגלות אף הוא מטעמיו הוא (התנ”ך: התגלות אלוהית) למרות שמשפחתו נותרה בחרן.

מכאן: שם התפצל, יפת גלה כולו וחם גלה כולו ביחד עם מחצית בני שם. למה דווקא שם הוא זה שהתפצל? ואיך הוא יכול היה לשמור על אחדות אתנית אם חי בשני אזורים מרוחקים גאוגרפית? כאן מגיעה הצעתי: בני שם שנותרו במסופוטמיה תיעבו את בני שם שגלו, מן הסתם בשל המלחמה. מכאן ולהבא “נידו” אותם על ידי הוצאתם מהעץ המשפחתי אל ענף נפרד. אלה שגלו מערבה נקראו “יפת”, אלה שגלו דרומה נקראו “חם” על אף מוצאם השמי. ומכאן: חם הוא המצאה.

כמה ממצאים מחזקים את טענתי:
א. בלשנים מצאו כי בין השפות של יפת, ההודו-אירופיות, יש קשר. ובין השפות של העמים השמים והחמים יש קשר, שפות אפרו-אסייתיות. בין שתי קבוצות השפות יש מקשר פרימיטיבי יותר, שהמדענים משערים כי היה קיים ומכונה: השפה הנוסטרטית. המקורות היהודיים טוענים שהשפה המקורית נשתמרה בפי בני עבר, ונקראת עברית.

ב. בתנ”ך יש כפילות ודו משמעות בין שמות ומקורות עממים שונים [1]
1. בין שמות בני יקטן ובין שמות בני השפחות של אברהם יש דמיון רב.
2. בין שמות בני אדום, מדין וארם יש דמיון רב.
3. בין השמות “מדין”, “אדום”, “ארם” ו-”כוש” יש בלבול רב.
4. נמרוד היה בן כוש, אבל מלך בשנער שבצפון ולא בדרום.

כלומר, העממים שמתוארים במקומות מסויימים כשם מתוארים במקומות אחרים כחם, יש טשטוש בין שם לחם, ומתוך מגמה כלשהיא בני שם עוברים “הדרה” אל גזע עבדים מומצא. הטשטוש הזה בולט גם במלחמת המלכים בפרק י”ד בבראשית, שמכילה גם שרידים של המאבק הזה בין צפון לדרום. אברהם, איש הצפון, עורק לדרום ונלחם באמרפל מלך שנער, שהוא נמרוד על פי המדרש (עירובין י”ב).

חגי דגן בספרו המיתולוגיה היהודית, ואני לא יודע על מה הוא מבסס את זה (כנראה פרקי דרבי אליעזר למרות שלא מצאתי את זה שם) מספר שלאחר המבול שלושה מלכים שלטו בשלושת הענפים של בני נח: יקטן על שם, נמרוד על חם ושליט בשם פנך על יפת. באיזה שהוא שלב נמרוד התנשא על כולם, והחליט להקים את מגדל בבל. אברהם שלא הסכים ביחד עם עוד 11 אנשים נדון למוות, יקטן ביקש לחנון אותו, אברהם לא הסכים ונזרק על ידי נמרוד לכבשן. משמע: אברהם ויקטן כרתו ברית, נגד מי שנותר בשנער. מצד שני, נמרוד שאמור להיות בן חם שיתף פעולה עם מלך עילם (שהוא בן שם) ושנער עצמה היא בבל, שמית אף היא. מצד שלישי, מלכי הדרום שאמורים להיות מהקואליציה של יקטן, השמי, היו מערים חמיות (סדום ועמורה, החורי והאמורי שהוכו על ידי מלכי הצפון וכו’). שוב קיים טשטוש בין שם לחם, אלה שלעיתים הם שמים, לעיתים הם גם חמים. חמים בעיקר כשהם לא עושים את רצון ה’. כאן נגיע למסקנה: בני חם הודרו משום שהם זוהו עם הטומאה והחטא, שלושת העבירות הגרועות ביותר, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. כל מי שסטה מהדרך שהיתוו העבריים נודה באופן שיטתי.

:: . ::

[1] הכפילויות, הבלבול והדמיון שהופכים את השמים לחמיים ולהפך בדוגמאות שלהלן:
א. זרח הכושי שלחם באסא חי בנגב ולא בארץ כוש, כך שסביר שהיה מדייני. כך גם כושן רשעתיים מתואר כמלך ארם שאמורים לחיות בצפון, אבל בשירה דווקא ממקור מדייני: “תחת אוון ראיתי אהלי כושן, ירגזון יריעות ארץ מדיין”. גם האישה הכושית שלקח משה, היתה מדיינית, ציפורה.
ב. בלעם מתואר כארמי למרות שנהרג במלחמת מדין (ספר במדבר), ובעקבות קללתו זנו בנות מדין ומואב ביחד עם ישראל (ולא ארם).
ג. בני נחור היו בין השאר עוץ, בוז, ארם (בנו של קמואל) וכשד ; בני קטורה הם מדין, שוח ויקשן, שהיה אביהם של שבא ודדן, שבניו היו אשורים ולטושים ; בני קטורה נשלחו קדמה. קדמה גם היה בנו של ישמעאל, שבניו שכנו באיזור הנקרא “חווילה”. לישמעאל היה בן נוסף בשם משא ; חווילה היה שמו של בן יקטן שבניו ישבו “ממשא בואכה ספרה הר הקדם” ; ליקטן היה בן בשם שבא. חווילה היה גם בנו של כוש, אחיו של רעמה אביהם של שבא ודדן ; בני שם היו בין השאר אשור, לוד וארם, שבנו נקרא עוץ. לוד, או יותר נכון לודים, היה גם בנו של מצרים
ד. איוב חי בארץ עוץ, הכשדים הרגו את בניו, וידידיו היו אליפז התימני, בלדד השוחי ואליהוא בן ברכאל הבוזי. כל השמות האלה הם מיש-מש גדול בין ארמים, אדומים ומדיינים.
ה. ירמיהו בפרק כ”ה מתנבא על מלכי הגויים שישתו מכוס התרעלה ומונה קבוצות עמים ביחד: “וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה. וְאֵת כָּל-מַלְכֵי עֲרָב, וְאֵת כָּל-מַלְכֵי הָעֶרֶב הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר”, ולפני כן: “וְאֵת כָּל הָעֶרֶב וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ”. שוב יש כאן עירוב בין בני ישמעאל, אדום וארם.
ו. עשו התחתן עם אהליבמה בת צבעון החוי, מצאצאי שעיר החורי, שבין בניו היו “עוץ וארן”. ארץ אדום מתוארת כארץ עוץ “שישי ושמחי בת אדום, יושבת בארץ עוץ”
ז. שמות נוספים שחופפים בין בני אדום לבין בני מדין, ארם ויקטן הם בין השאר: בלהן, עיבל, יובב, בלע בן בעור. בלע מסתבר שהיא אחת מהערים שהיו בקואליציית ארבעת המלכים, שאברהם סייע להם. משמע: דמיון השמות הוא שיוצר את הטשטוש הזה בין שם לחם.

:: . ::

אני מציע: בני שם גלו דרומה ומזרחה. במזרח התיישב עבר, ובדרום חם. וליתר דיוק בשפה המקראית, עבר התיישב מ”קדם”, וחם התיישב מ”ימין” (ימין כשמסתכלים לכיוון מזרח הוא דרום, ומזרח הוא קדימה), הווה אומר, מתימן. מכאן ולהבא כל העממים שמתגוררים בדרום יתוארו כבני חם על אף מקורם השמי, ובהם: כוש (מדין), מצרים ופוט (חבש) שמתוארים כחמים למרות מוצאם הארמי. כנען שישב בארץ ישראל, מתואר כנחות מכולם.

למה הם “עברו צד”? כאמור, בשל פולחנם הפסול. “כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו”, מזהיר ספר ויקרא. גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודת אלילים באים תמיד בכפיפה אחת. שם הקוד הוא “חור”, כל מי שנחשב ל”חור” מוקצה. ובכלל זה:
א. הכנעני, שהוא החורי, ופולחנו עבודת אלילים וטבעו גילוי עריות, נחשב למוקצה מחמת מיאוס, שהרי אהליבמה בת ענה בת צבעון נולדה כתוצאה מגילוי עריות שרווח בין החורים (כך על פי המפרשים), מעשה סדום היה גילוי עריות, והקדשה היתה חלק מהפולחן הכנעני (“ואיש ואביו ילכו אל הנערה”, ספר עמוס).
ב. מצרים היתה מקור עבודה הזרה, וכפי שאמר יחזקאל “ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו”, ואחד מאליה היה האל חור (הורוס).
ג. כוש-מדין, נקשר עם מואב מצד אחד (גילוי עריות. חטא ישראל בערבות מואב, מואב ועמון נולדו הרי כתוצאה מגילוי עריות) ועבודת אלילים מצד שני – יתרו פיטם עגלים לעבודה זרה (כאן נכנס פוט, בגלל הקשר האטימולוגי). אחד מחמשת מלכי מדין היה חור, שמת בכפיפה אחת עם בלעם בן בעור.

אלא שהשם חור לא בלעדי לבני חם, והיה קיים גם בקרב בני ישראל. או שמא, ואולי זו ההוכחה, מוצאם של ישראל היה בכנעני. מי שקיבל על עצמו את פולחן יהוה עבר להיות “ישראל”, ומי שלא, נשאר “חורי”. להלן כמה דוגמאות לכך שניתן לראות את יהודה בתור חורי, או לפחות בתור כנעני לשעבר:

נביט בסיפור על עפרון בן צוחר, שגר בקרית ארבע היא חברון. חברון היא בירתו הראשונה של דוד, הוא איש יהודה. דוד הבורח משאול ביחד עם אנשיו, חי כשכיר חרב וכורת בריתות עם יושבי הארץ, מזכיר את התיאור של אנשי החבירו, שעל פי החוקרים חיו בארץ יהודה. בשל כיווץ דיפתונג, האות ו’ במילה חוֹרי הופכת לעיצורית, חוְרי ובסופו של דבר חברי. כלומר, חורי הוא חברי, הוא חבירו, ובשל גרוניותה של ה-ח’, החורי הוא גם עברי. בדיוק בשל כך יש גם דמיון פונטי בין עפרון לחברון (כולל התחלפויות האותיות שהזכרנו מקודם + עפירו/חבירו). קרית ארבע היתה עיר לווים, ועל פי ישראל קנוהל הלווים הם-הם ה”עבריים” שהגיעו ממצרים והשפיעו על בני יהודה לקבל את פולחן יהוה. לכן ניתן להסביר את מוצאו של שבט יהודה בחורי, ועל כך יעיד גם הדמיון הרב שיש בין שמות בני יהודה בספר דברי הימים לבין שמות בני אדום, מדין וארם (וכמובן החורי).

מעבר לכך, רעהו העדלמי של יהודה נקרא חירה, סביו של בצלאל ובנו של כלב נקרא חור. כאן ניתן לקשר את יהודה אל לוי: מרים התחתנה עם כלב משבט יהודה וילדה לו את חור הנ”ל, אהרן הכהן התחתן עם גם כן עם בת יהודה, אלישבע בת עמינדב. בדברי הימים יש דמיון רב בין שמות בני שבט לוי לבין שמות שבט יהודה, כך שאפשר גם לשייך את שבט לוי, לפחות בחלקו אל אותם “חורים” (אחת מערי הלויים היתה, כצפוי, בית חורון). קשר נסף בין יהודה ללוי הוא המחסה שנתן אחימלך לדוד.

ישראל קנוהל מתאר את השפעת הלווים על עם ישראל שהורכב מכנענים בני המקום ופליטים שבאו מארם נהרים. המפגש של אברהם הארמי עם עפרון בן צוחר, יכול להיות אותו מפגש בין הארמים לכנענים שמתואר אצל קנוהל. ואולי גם המפגש של יעקב הארמי עם שכם בן חמור החוי (חורי), הוא מפגש דומה.

הבעיה העיקרית בסברה זו היא שעפרון בן צוחר הוא חיתי, ולעומת זאת חברון וגם השם עפרון מרמזים לחורי. כדי ליישב את זה חייבים להקביל בין החורי לחיתי, מה שקרה אולי במסופטמיה מבחינת הפולחנים. אבל אפשר גם אחרת, שוב מהגנאלוגיה של יהודה. חירה העדלמי, רעהו של יהודה, מצוין כאיש כנעני, בן עמו של אביה של בת שוע, אשתו של יהודה. בת שוע הוא גם שמה של בת שבע, שבדברי הימים נקראת בת שוע בת עמיאל (שוע הוא כיווץ דיפתונג של שבע). בעלה של בת שבע היה חתי, אוריה מגיבורי דוד. והיה אם דוד הוא איש חבירו, הלא הם החורים, מסתבר שיש הקבלה בין בני החתים לחורים.

ועוד בעניין עפרון: עפרון איש חברון הוא בן צוחר. צוחר הוא גם בנו של שמעון, שבט המדבר שחסה בצילו של יהודה, שמעא היה בנה של בת שבע, בנו של דוד. שאול בן הכנענית היה גם הוא בנו של שמעון, או לפחות בנו המאומץ אם אכן היה בנו של שכם בן חמור החוי (חורי). והרי קשר בין שמעון – שבט נוסף – לבין הכנעני, החורי. אגב, זרח מצוין גם כאחד מבני שמעון, שם שחוזר גם בשבט יהודה (בן של), אדום (אחד מאלופי אדום, יובב בן זרח), ומדין (זרח הכושי).

לסיכום, תמונת המצב כפי שמצטיירת בינתיים היא זו: הארץ מורכבת משניים – צפון ודרום. בדרום עממים שמיים שהיגרו בשלב מוקדם ממסופוטמיה והפכו ל”כנענים”. על שם העם החורי במסופוטמיה הם נקראים גם עכשיו חורים, ובתוך כך ממצרים מגיעה בשורת המונותאיזם. המונותאיסטים מחליטים להפריד בין המאמינים ללא-מאמינים, עובדי האלילים. את אלה המאמינים הם מכנסים תחת השם “עבריים” או “ישראל”, את אלה הכופרים שעובדים את האלילים הם מכנים עדיין כנענים. בצפון יש תערובת של עממים כנעניים, ושל מהגרים יותר טריים מארם-נהריים. המהגרים מאחדים את הפנתיאון שלהם עם הפנתיאון הכנעני. העבריים מנסים להמיר גם את דתם למונותאיזם. מכאן ולהבא ה”מאבק” יתרכז בין השבטים שקיבלו עליהם את המונותאיזם המלא לבין השבטים שעדיין החזיקו בסינקרטיזם.

:: . ::

בזירה המקומית, עם ישראל מורכב מכמה חטיבות: הכנענים בני לאה והארמים, אנשי ההגירה השניה שהם בני רחל, שבטי יוסף ובנימין. אברהם, יעקב, יהושע, שאול וכו’ הם גיבורים ישראלים – דוד, פנחס, כלב, משה ואהרן וכו’ הם גיבורים “כנעניים”. ראובן שייך בשלב זה לכנענים. יששכר וזבולון ובני השפחות עדיין לא נכנסו לתמונה.

החטיבה ראשונה היא כאמור יהודה, החורי, החבירו. שמעון שהיו נוודים הסתפחו ליהודה במשך הזמן. שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. גם לוי הסתפח ליהודה (ערי הלווים היו ביהודה), מאותה הסיבה ששמעון עשו זאת – שניהם איבדו את נחלתם בגלל מעשה דינה, שהיה גם הוא קשור לחורי, שהוא החוי. החוי היו הגבעונים, ושכנו לצדם של בני משפחת שאול, אשר היו מראשוני הישראלים (“ההגירה השניה”) במקום, כפי שכתוב בדברי הימים. רצפה בת איה פילגש שאול קשורה מן הסתם לאיה, אחיו של ענה החוי, ולכן רצפה היתה חוית. רצפה היתה פילגשו של שאול שטבח בגבעונים, הם דרשו להרוג אותה מפני שבגדה בבני עמה. בני גבעון הכנענים נקשרו עם עם ישראל עאשר יהושע הגן עליהם מפני מלך ירושלים בעקבות ברית שכרת עמהם, שאול מלך ישראל הפר את הברית כשהרג בהם, ודוד מלך יהודה נתן להם את הרשות להרוג בבני שאול.

בגבעון גם שכן המשכן לאחר שעבר מנב, אליה עבר משילה. באותה התקופה היה “המפגש” המתואר, כשבני לוי המונותאיסטים “עשו עסקה” עם הישראלים כפי שטוען ישראל קנוהל ושילבו בין הפנתאונים. לכן הערים אשר שכנו בהן המשכנים היו ערי כהנים או לוויים. לאחר ששלמה בן דוד הקים את בית המקדש בירושלים עבר המרכז הרוחני מגבעון ועבר לירושלים, למרות שנותרה שם במה שאף שלמה בא להשתחוות בה, מן הסתם כדי לפייס את הישראלים כשהמרכז הדתי עבר בצו מלכותי ליהודה.

בכל אופן, כנראה המפגש בין יהושע לבין הגבעונים והברית שנכרתה ביניהם היתה גם היא אותו “מפגש ראשוני” וברית בין בני רחל הארמים לבין הכנענים. הסיבה ששאול מלך ישראל, בניה של רחל, טבח בגבעונים היתה בשל מתח פוליטי ולאומנות. הסיבה שדוד שהיה מהחבירו הכנענים נתן אור ירוק לגבעונים היתה בשל הסולידריות הכנענית. גבעון היתה עיר כהנים, גם נב היתה עיר כהנים. שאול שהשמיד את נב בשל המחסה שנתנה לדוד, עשה זאת בשל אותה מלחמה לאומנית ודתית, הכהנים העבריים היו חבירו ואף דוד משבט יהודה היה חבירו, שאול הישראלי רמז כי הסולידריות היא בעוכריה של העיר. בגבעון היתה מערכה מרכזית בין צבאות דוד ושאול, בשל אותה הסיבה – מלחמה בין כנענים לישראלים, הארמים. בסופו של דבר מלך אשבעל בן יהונתן, נכד שאול על ממלכת ישראל, אך היה זה אבנר בן נר ש”העביר” את מלכות ישראל לדוד בחברון. היה זה יסוד המחלוקת בין בני רחל ובראשם ירבעם בן נבט, לבין בני דוד. האם המלוכה שייכת לישראל או ליהודה? או יותר נכון, האם המלוכה של בית דוד היא לגיטימית?

בהערת אגב ניתן להביט בשמו של אשבעל בין יהונתן, הוא איש בשת, הוא ישוי (איש ה’), שנקרא על שם אלוהי הישראלים. כלומר, הישראלים עבדו את יהוה ואת הבעל בכפיפה אחת, הלווים עבדו רק את יהוה וביקשו לבער את עבודת הבעל. מלכישוע בנו של שאול נקרא על שם שוע (אלוהות?) שהיה גם שמו של חותן יהודה, וכן שמה של בת-שבע – ומכאן, גם אנשי יהודה/החורי עבדו אל אחר, שאת פולחנו ביקשו לבער. שמו של האל היה “שוע” (או שמא, שמו של יהוה היה שוע). ואם כבר מדברים על שוע שכיווץ דיפתונג של הוא שבע, אז אפשר לקחת את אלישבע אחות נחשון שהיתה על פי הטענה חורית, ואת באר-שבע שהיתה עיר ביהודה/שמעון והיתה מרכז דתי לאותו האל. אי אפשר להתעלם מזה שבגלל החילוף בין אותיות בומ”פ השפתיות יכול להיות ששמעון קשור אטימולוגית לשם “שבע”. ובעניין זה, שבע בן בכרי משבט בנימין, כמו גם שמעי בן גרא (שמעא היה בנה של בת-שבע, שוב שבע/שמע) שמרדו בדוד, עשו את זה בדיוק בשל סיבה זו: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. שניהם היו ממשפחת שאול, בן רחל וביקשו לעבוד את פולחנם הדואלי ולא המונותאיסטי המושלם של דוד בהשפעת הכהנים.

ועוד בעניין “שטח המריבה” הזה של מורדות הר השומרון וגבול יהודה/בנימין, נזכיר את העיירה הסמוכה לגבעון, שנקראת בית חורון. גם עליה היתה מלחמה בין בני גת (הכנענים), לבין בני אפרים (בני רחל). המקום נקרא לרוב מעלה בית חורון, וכוונותו מן הסתם להיות מבוא לנחלת החורי/יהודה.

:: . ::

שמעון, לוי ויהודה היו בני לאה, אך גם ראובן היה בן לאה. מדוע ראובן היה בממלכת ישראל? ידוע לנו סיפור הדחת זרח מהבכורה, שהוא גם סיפור הדחת עשו מהבכורה, בשני המקרים המודחים היו הילדים שיצאו ראשונים אבל לא נחשבו הבכורים. מנגדם היו הבכורים החדשים, יעקב ופרץ, שהפכו לכאלה רק לאחר מעשה, ועל רקע זה אחיהם מסוכסכים איתם. הם עדיין בגדר אחים, למרות הסכסוך המשפחתי. האח הנגזל חובר עם אויבי האח הרמאי, למרות שאף אחד משניהם לא שוכח את הקרבה המשפחתית. כזה היה גם קרב הבכורה בין יהודה לראובן. וכזה היה גם קרב הבכורה בין שניהם לבין יוסף. ראובן חבר ליוסף, מפני ששניהם נגזלו על ידי יהודה. ראובן חבר ליוסף רק בשלב מאוחר יותר, היה זה איחוד טקטי בין בני לאה לבני רחל. אך ההבחנה ביניהם עדיין היתה. רמז לחבירה הזאת ניתן למצוא במעשה ראובן ובלהה, שיתוף הפעולה הזה נחשב לגילוי עריות ולמרידה ביעקב, הלא הוא נציג ה’. ראובן גם רצה להציל את יוסף מעצת האחים, והיה ערב לבנימין ברדת האחים למצרים. ראובן חבר לחצי שבט המנשה, בהחלטה להתיישב בעבר הירדן המזרחי. ראובן גילה סולידריות עם רחל ובניה. השאלה היא למה. התשובה היא: בגלל האיבה עם יהודה.

הפסוק הפותח את פרק ד’ בדברי הימים מציג עץ משפחה אלטרנטיבי לשבט יהודה: פרץ, חצרון וכרמי, חור ושובל. פרץ הוא נצר דוד, ש”התעלה על פני אחיו”. חצרון וכרמי הם בניו של ראובן, חור ושובל הם חורים, שהרי שובל הוא בנו של שעיר החורי. שובל הוא גם אחיהם של לוטן ותמנע אם עמלק, שובל ולוטן הם אלופי אדום. פרץ היה הפלג הנבחר מבני יהודה, והאחרים נודו, מי ככנעני, מי כאדומי, ומי, מסתבר, כראובני. רוצה לומר: חצרון וכרמי שמוזכרים גם כבני יהודה וגם כבני ראובן הם תוצר של איזה שהוא סכסוך פנימי בשבט יהודה שהדיר את שני הבנים האלה והכליל אותם בשבט חדש בשם “ראובן”. אותו השבט אולי גלה ממקום מושבו הטבעי באיזור הנגב המערבי (חצרים/חצר שועל, נגב הכרתי והפלתי, פלוא בן ראובן מלשון “הפלתי”), ועבר אל עבר הירדן – יש מקום לדון בכך, בהמשך.

הראובנים חברו כאמור לבני רחל. הושע בן בארי היה בן ראובן והתנבא בדבר פאן-ישראליות, אפרים ויהודה היו על פי חזונו “ראש אחד”, גם אם החזון עצמו הוא חזון דויטרונומיסטי יהודאי, ואפרים הוא הזונה. הושע קרא לבני רחל לחבור אל בני לאה תחת פולחנם, בשל כשלם המוסרי – עבודת אלילים, גילוי עריות ושפיכות דמים. יותר מזה, הוא קרא לבני ראובן להתאחד עם אחיהם בני לאה, תחת פולחנם. האמת, הרעיון הדויטרונומיסטי בספר הושע אינו מובן מאליו, ורבות הטענות על עריכה שלו ועל הדמיון שלו לספר ירמיהו הדויטרונומיסטי המובהק. לא נכנס לזה, אלא לראובן וישראל, יהודה ואפרים והחיבור ביניהם.

:: . ::

בני ישראל מורכבים מארבע חטיבות – בני רחל ובני לאה, ובני שתי השפחות – זלפה ובלהה. בני לאה הם שישה, ארבעה ועוד שניים, ובני הנשים האחרות הם שניים בלבד. דן ונפתלי שישבו בצפון הרחוק, ליד ארם. יששכר וזבולון שישבו בעמקים ובגליל התחתון ליד אפרים ומנשה, אשר שישב בגליל המערבי וגד שישב בעבר הירדן. ניכר כי בין ארבעת בני לאה הגדולים יש רצף טריטוריאלי, ואף בין בני רחל – בני יוסף ובנימין – יש רצף טריטוריאלי. מדוע אין בין יששכר וזבולון לבני לאה האחרים את הרצף הזה ולעומת זאת כן יש להם רצף טריטוריאלי עם בני רחל והשפחות? מה גרם ליששכר וזבולון להשתייך דווקא לממלכת ישראל, וליששכר אף לתרום מלך (בעשא) למלכות זו? מה גרם ליששכר וזבולון להיות כמו בני השפחות, קטנים שבשבטים, ו”לא לקחת חלק בעצת יוסף”? מה גרם לשבטים הצפוניים לא להוריש את עממי כנען, כפי שמפורש בספר שופטים, ולשבת בנחלות אחיהם או בקרב הכנעני?

מסתבר שששת השבטים הנותרים, ובעיקר אלה שלא צוינו כבני רחל ולאה, הם מגויי הים, וסופחו לישראל מאוחר יותר. שניים-שניים שחסו בצילם של השבטים. הטענה שכל השבטים שישבו בסמוך לים התיכון הגיעו ממנו, והיו למעשה גויי הים המדוברים אינה חדשה, יגאל ידין הגה אותה בשנות החמישים. כלומר: דן, נפתלי ואשר שהשתיישבו במישור החוף ובגליל המערבי הם גויי ים, ואולי אך יששכר וזבולון. דן, בכל אופן, חיפש לעצמו מאוחר יותר נחלה עבר בסמוך לנפתלי אחיו, והתיישב בגליל העליון. והמילה גליל חשובה, הגליל נחשב כל מקם שבו התיישבו הגויים – גליל הגויים, גליל הפלישתים שהיו בעצמם גויי ים (צומת גלילות), שם גם התיישבו בני דן שנלחמו בפלישתים (ע”ע שמשון הגיבור), וגלילות הירדן, שם התיישב שבט גד ומנשה עימו.

והקשר למנשה חשוב. על פי הטענה של ידין גם מנשה היה גוי ים בפני עצמו. אולי זו הסיבה שיש שני חצאים למנשה, אך אם טענה זו היתה נכונה, מדוע החצי הקרוב לרצף הטריטוריאלי של רחל הוא דווקא זה שנחשב כגוי-ים ולא החצי שבגלעד? התשובה היא כנראה כי בני אשר ישבו בנחלת שבט מנשה (כך טוען אטלס דעת מקרא), ובני מנשה שנישאו איתם נחשבו בוגדים, עד שבני אשר קיבלו על עצמם גם כן את המונותאיזם. ראוי לציין את הדמיון בין שם בנו של מנשה אשריאל שנולד לו מפילגשו הארמיה, לבין אשר. ואולי מנסה הכתוב לומר שבני מנשה שחברו לאשר נחשבים בני פילגשים, אזרחים סוג ב’. השאלה היא אם הפילגש ילדה את אשריאל או את מכיר אבי גלעד, שגם הוא התיישב ב”ארץ זרה”, עבר הירדן, אלא אם נאמר שגם השבטים שישבו בעבר הירדן היו גויי ים או ישראלים שהתבוללו בהם. לכן שבט מנשה שישב בגלילות הירדן היה גם הוא אזרחים סוג ב’, כי גם הוא התבולל בגויים.

ובעיסוק במנשה וגד כגויי הים נוכל לחזור אל ראובן. דיברנו על מלחמות בכורה בעם ישראל, ולא הזכרנו את מה שלא התפרש כמלחמה מעולם – הבכורה בין בני יוסף. אפרים נחשב דווקא בנו הצעיר של יוסף, למרות שגם יהושע וגם ירבעם בן נבט היו מבניו, שניהם אבות אומה ישראלים. אם נאמר שבני מנשה הישראלים קלטו לתוכם מגויי הים, יובן למה הודחו מהבכורה. יאיר בן מכיר בן מנשה, על פי דברי הימים, הוא למעשה בנו של חצרון בן פרץ, ושפך הירדן לכנרת נקרא לכן “יהודה הירדן”. חצרון, כבר הזכרנו, הוא גם בנו של ראובן, והקשר בין ראובן לחצי שבט המנשה הופך מובן – ראובן שהתחתן עם גלעד, ומצד שני בטח התערה גם בפלישתים (אחרת הנגב בו ישב לא היה נקרא “נגב הכרתי”, כשכרתי הוא כינוי לפלישתים שבו מכרתים), הודח מבכורת או יותר נכון הודח מקרב בני לאה ו”בגד”. הוא גורש ועבר לגור בעבר הירדן, בגלילות, בשדה מואב. קואליציית מנשה-ראובן קלטה לתוכה גוי ים אחר, גד, ולכן בכורתה נשללה ממנה.

טענה נוספת באשר לגויי הים טוענת שסיסרא שבא מחורשת גויים, היה למעשה איש שבט מגויי הים בשם השרדנה (שעל שמו קרויה סרדיניה. או שמא, אשר). טענה זו היא של אדם זרטל בספרו “סודו של סיסרא“. גם הפלישתים כאמור הם גויי הים. טענה זו מתרצת את מלחמות שבטי ישראל מגויי הים, לבין גויי הים שלא הצטרפו לקואליציה, וחברו דווקא לכנענים עובדי האלילים. שבט דן, שרבות דובר בהיותו גוי הים (כאמור, יגאל ידין), נלחם בפלישתים, על רקע דתי. או שדן חרחר, או שהפלישתים חרחרו. העובדה היא שהיתה מלחמה שכללה גם ניאוץ של פולחן דתי. הפלישתים דחקו את דן ביחד עם הכנענים אליהם חברו (האמורי), פנימה אל תוך ההר. בסופו של דבר דן חיפש לעצמו נחלה אחרת וחבר כאמור לנפתלי, גוי ים אחר, שנתן לו נחלה בליש שבגליל העליון. סיסרא, גוי ים אחר, חבר אל יבין מלך כנען ונלחם גם הוא בגויי הים על רקע דתי זה.

גויי הים היו קואליציה ביחד עם השבטים המקומיים – נפתלי, יששכר, זבולון, מנשה ואפרים. שני האחרונים היו ישראלים, על אף שמה שהביא אותם היה הברית של מנשה עם גויי הים. זבולון שלחוף ימים שכן ו”ירכתו על צידון”, היה גוי ים ולכן הצטיין בספנות. על מקורו של יששכר כגוי ים גם מציע ידין (שקלש הוא יששכר, כמו שדנן הוא דן). גם הצידונים היו קואליציה של גויי ים וכנענים. אחאב, איש מנשה, התחתן בהם מאותה סיבה – הסכם שלום עם גויי הים, בשל האיבה ההיסטורית ממלחמת דבורה וסיסרא. אשר ונפתלי ישבו בקרב הכנענים, נפתלי עוד איך שהוא שם את הכנענים למס, אבל אשר ישב בקרבו וייסד את האומה הפניקית. אלה שלא הצטרפו לאיחוד הזה גלו דרומה אל נחלת מנשה – אולי זו היא הברית המדוברת בינו לבין גויי הים.

:: . ::

הגענו לתמונה שבה עם ישראל ועממי הסביבה מורכבים מיסודות אתניים דומים – הבסיס הוא בשתי קבוצות, הכנענים והארמים. הקבוצה השלישית היא גויי ים. הפירוד הוא על רקע דתי. מי שקיבל את הפולחן המונותאיסטי נכלל בעם ישראל ומי שלא נותר “גוי” או “כנעני”. וכך הפלישתים מצד אחד ושבעת העממים, נותרו גויים, ואט-אט השבטים האחרים נכנסו לקואליציה של 12 שבטים, כאשר בראשם עומדים 2 שבטים – יהודה כבן לאה ויוסף כבן רחל. מבין בני יוסף, אפרים תופסים את הפיקוד כי מנשה “סוררים” כשעובדים את הבעל וחוברים לגויי הים.

ההנחה היא שהפירוד שנעשה הוא על רקע תיאולוגי ודתי בלבד, ושפירוד ברוח דומה נעשה לכל אורך הדורות, כאשר האורתודוכסיה דוחקת החוצה קבוצות שלא מצייתות למונותאיזם בו היא דוגלת. ואם כך, הפירוד היה לא רק בעת כתיבת התנ”ך, ולא רק בתקופת בית ראשון. דווקא בניין בית שני היה הרגע שבו היהודים הבדילו את עצמם מהישראלים, כשגלות בבל ושיבת ציון הם האירועים המכוננים של העם היהודי. ישראלים, אחיהם ובשרם, נודו בשל אי קבלתם את העקרון שמייחד את ירושלים. הם כונו “עמונים”, “כותים”, “חורניים”, “ערבים” וכו’. הם היו יושבי הארץ אבל רק יהודה ששב מבבל ביקש לקרוא לעצמו כך.

:: . ::

בירתו של אחאב שהתחתן עם גויי הים ואולי היה מהם בעצמו (כפי שטענו קודם), היתה שומרון ששלטה בממלכת ישראל. ישראל נקראו בשם זה מלשון שררה, כך טוען ישראל קנוהל. ספר נחמיה מכנה את השרים בשם חורים, וגם ירמיה קורא להם “חורי יהודה וירושלים”. אם ישראל נקראים כך בשל שררה, ושר הוא חורה, הרי שישראל הם חורים או לפחות כך מכונים. יתרה מכן: חור הוא שר, ואף רוזן ומלך. “בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישרו ונדיבים כל שופטי צדק”, אומר משלי. ה”שררה” הזאת שמיוחסת לארץ ישראל היא מה שהופך אותה לארץ רת’נו (הרוזנים) וארץ ח’ורו (החורים), כך הארץ נקראה במכתבים המצריים.

:: . ::

השומרונים: בספר נחמיה יש גם משמעות אחרת לחורים. ה”חורים” הם גם החורנים, שהם השומרונים. סנבלט החורני היה מנהיגם, והתנגדותו לפולחן יהודי בארץ ישראל היתה ברורה: מדובר באיבה הקדומה בין ישראל ששימרו את הפולחן המקורי שלהם, לבין יהודה שקידשו את ירושלים. השומרונים האמינו ששכם הוא מקום הפולחן, ולכן אין מקום לבניין מקדש אחר. סנבלט החורני על פי זה היה “חורי” ולכן נקרא על שם אלוהי החורי – סנבלט בנוי מהמילים סין ובלט, סין הוא הרי אל, בלט הוא חיים. “סנבלט” הוא למעשה “יחיאל”.

ישראל פינקלשטיין בספרו “ראשית ישראל” טוען שלאחר גלות ישראל נותרו עוד רבים מבני הארץ הישראלים, וממלכת יהודה ניצלה את הכאוס הפוליטי שהיה שם בכדי לספח אותה. השבר הרוחני שהיה בממלכת ישראל נוצל על מנת לעשות שם לפולחן היהודאי בירושלים, אלה שלא הסכימו אל הפולחן והמשיכו לקדש את שכם נודו. אלה היו, על פי המסורת היהודית, עממים שהגיעו מקצה ממלכת אשור – כות, חמת, בבל, ספרוים ועוה. עשרת השבטים גלו לחבור וחלח וגוזן. אלא שכל המקומות האלה נמצאים בסופו של דבר בארם נהרים ובאשור, מקורם של שבטי ישראל ומן הסתם גם מקורו של החורי. רבשקה כולל בין אלוהי אותם המקומות גם את אלוהי חרן, “ההצילו אותם אלהי הגויים אשר השחיתו אבותי את גוזן ואת חרן… איה מלך חמת ומלך ארפד, ומלך לעיר ספרוים, הנע ועוה”.

אם כך, מסתבר שהישראלים שצידדו בקדושת שכם, הוקעו מיהודה ויצא להם שם כאילו הגיעו מחרן, כמו אבותיהם. משמע: אתם לא חלק מעמנו, אתם זרים לנו. הדמיון בין דתכם לדתינו היא רק מפני שהתגיירתם מפחד, אך עדיין אתם עובדים לצד ה’ אלוהים אחרים. אתם סינקרטים, מקומכם לא איתנו ואתם צרינו. השומרונים נקראו “צרי יהודה”. ראוי לציין את ההתחלפות בין האות צ’ לאות ש’, עיצורים שורקים. משמע: השומרונים הם עדיין שרים, ומן הסתם גם חורים. וגם יהודה הם חורים, שהרי שר חצי פלך ירושלים היה רפיה בן חור!

:: . ::

העמונים: עמון היה מסוכסך מימים ימימה עם ישראל, הסכסוכים היו סכסוכי שטחים ודת. השטחים היו שטחי סיחון מלך האמורי, שטחי הגלעד. יפתח ושאול נלחמו בעמון, דוד כרת עימם ברית בעייתית – בני עמון עזרו לו במלחמתו נגד שאול ובזמן מרד אבשלום, אך השפילו את שליחי הנחמה שלו. דוד נלחם בהם וניצח, ואז היה סכסוך כולל. נחש היה מלך עמון, ונקרא בשם תיאופורי. בני כנען עבדו את הנחש, גם במיתולוגיה מסווג הנחש כדמות אלוהית. אף בקבלה ובתורה היה הנחש דמות בגן עדן, ונענש בשל החטא הקדמון (עמון, כזכור, נולד כתוצאה מגילוי עריות). פולחן בני עמון היה פולחן בני כנען, אך בני ישראל נלחמו בו מסיבות דתיות. עמון נטר טינה לבית דוד, כמו כל עממי הסביבה ושיתף פעולה עם בבל בסוף ימי הממלכה. אך עדיין מצא בני ברית יהודים שחתרו תחת שלטון בית דוד. ישמעאל בן נתניה, שעמד בראש האופוזיציה לגדליה בן אחיקם, קיבל מקלט מדיני אצל בני עמון לאחר הרצח. טוביה העמוני, לא ברור מי זה, אך שמו מרמז על מוצאו ואולי היה מבין היהודים שמצאו מחסה אצל עמון, היה אחד מצרי יהודה מסיבה זו בדיוק – האיבה ליהודה, והאחווה הסינקרטית ששררה ביניהם לבין השומרונים והערבים.

:: . ::

אילולא בני אדום, עמון, מואב, מדין וישמעאל היו מנודים, ההיסטוריוגרפיה התנ”כית (והמדרש) לא היתה קושרת אותם עם מעשיות מפוקפקות. ישמעאל הוא פרא אדם שחי במדבר ומתפרנס משוד וגזל, בנה של הגר השפחה המצרית, גם הוא בכור שהודח בשל מעשיו. אדום הוא הבכור האולטימטיבי שסרח, הוא חי על חרב ורצח, הוא עיוור את אביו בקטורת נשיו, הוא תכנן להשמיד את יעקב, ארב לישראל ולא נתן לו לעבור בגבולו. מואב ועמון הם בני לוט, שחייב לאברהם פעמיים את חייו – במלחמת המלכים ובמהפכת סדום. לוט עצמו היה רודף בצע ובחר לשבת בין אנשים חטאים, אשתו היתה רודפת בצע כשחסה על ממונה והסתכלה מאחוריה. אמותיהם של שני העממים ילדו אותן לאחר ששכבו עם אביהן, ושני בניהם נולדו כתוצאה מגילוי עריות. בנות מדין החטיאו את בני ישראל בגילוי עריות בערבות מואב, והתפרנסו מהשוד והביזה, כבני ישמעאל. כפי שאמרנו, החטאים הללו הם גם מה שנידו את חם מכלל בני שם, הם האויבים האולטימטיביים של המונותאיזם של יהוה. לכן בעצם העממים האלה היו שנואים על ישראל, בגלל פולחנם.

אזהרות מפני גניבה, רצח, ניאוף, תאוות בצע, אמונה באלוהי שקר, והשקר עצמו הן חלק נכבד מעשרת הדברות שעליהן מבוססות אמות המוסר של הדת היהודית. כל עם שלא כיבד את המוסר הזה, נענש בנידוי וחרם. כשמדובר על חרם, מדובר על הרג ושמד – כמו שישראל עשו לעמלק ושאפו לעשות גם לעממי כנען. ככל שאמונתו של עם היתה מנוגדת יותר לאמונה היהודית, כך ההתנגדות לו היתה חמורה יותר. המוסר היהודי הדויטרונומיסטי היה פונדמנטליסטי, פנאטי, קנאי, לא סובלני ובעיקר בדלני. וכזה הוא נשאר, לצערנו.

פוסטים קשורים, או משהו כזה

• קונספירציה
• רם אבל עדיין בגובה העיניים