נחדד -

לפני: יהודי הוא מי שמזרע יהודה, או מתגורר בפרובינקיית יהודה. למעשה, יהודי הוא מי ששומר את דת ישראל ומתגורר בפרובינציית יהודה. להבדיל מכותי או עכו”ם שאמנם מתגוררים ביהודה אבל לא מקיימים את הדת המונותאיסטית הישראלית. ישראל, אם כן, בכל פעם שמופיעה בנבואות, מתייחסת אל המחזיקים באמונה המונותאיסטית, ומכאן שיש מונותאיסטים שחיים גם לא ביהודה ועדיין נחשבים בכלל ישראל. כך עוד בטרם ה”גלות” אנחנו מוצאים מונותאיסטים רבים בתפוצות, שהתגיירו בעקבות מסעי מיסיון של שליחים יהודים.

אחרי: יהודי הוא מי שמקיים את דת ישראל על פי ההלכה. הסיבה לאבחנה היא העובדה שיש ליהדות הרבנית מתחרות גנוסטיות ונוצריות, שעושות לדתן נפשות ומחנכות לעיתים לשנאת הדת היהודית. מעצם זיהוי המונותאיזם שלפני כן נקרא “ישראלי” עם השליחים מיהודה, המונח יהודי התייחס לאותו סוג מונותאיזם ששייך ליהודים הרבנים (לדוגמה: לא מאמין בישו). פרובינקיית יהודה הפכה לארץ ישראל (למה? אני לא יודע, אולי כדי לא לבלבל בין “יהודה” שהיתה מקור זרמים נוספים ל”יהודי” שמזוהה עם זרם אחד בלבד. או פשוט כדי ליצור זיקה טריטוריאלית בין היהודים לחבל ארץ מסוים, בשל מצבם הפוליטי. כלומר, הרפורמה היתה מסוג שאגדיר Y)

מהו אותו X? כמה אפשרויות:
1. שליחותו של פאולוס, על מנת להבדיל בין הנצרות לבין היהדות. כלומר, מעכשיו “ישראל” הוא כבר לא בלעדי ליהדות, ולכן יש להבדיל בין ישראל-נוצרי לבין ישראל-יהודי, על כן נזהה בין יהודה וישראל. הנוצרים מצידם זיהו בין נצרות וישראל.
2. חורבן בית המקדש, על מנת ליישר קו עם המציאות. בית המקדש לא קיים, בני הדת היהודים חשים זיקה לחבל הארץ המקורי בו שכן בית המקדש. מאחר שהם רוצים להדגיש את היותם עם ישראל האמיתי, הם מזהים בין יהודה לבין ישראל. הנוצרים מצידם חשים גם כן זיקה אל אותו חבל ארץ, ומכנים אותו גם הם “ישראל”.

הרפורמה Y היתה כתוצאה מכך:
1. “פרובינקיית יהודה” מכונה “ארץ ישראל”. מה שמתלבש גם על האתוס הדויטרונומיסטי, שעל פיו המלוכה המקורית על ישראל היתה נתונה לזרע דוד. כל אחד מהזרמים בדת ישראל מנכסים את דוד, שמסמל את מלך המשיח, אליהם (הנוצרים = ישו במלכות אלף השנים, היהודים = המשיח העתידי שימלוך עליהם כשהם ישובו אל חבל הארץ ההיסטורי שלהם)
2. הגולים מיהודה ואנשי שלומם מכונים יהודים, היהודים מזהים את דת ישראל עם היהדות בלבד. הנוצרים מזהים את דת ישראל עם הנצרות בלבד. כתוצאה מכך: חל טשטוש בין הזרם האתני היהודי לבין הדת היהודית, שקיים עד היום.
3. “נדחי ישראל” מוגדרים ככל המונותאיסטים שאינם “ישראל האמיתי”. ובאחרית הימים הם ישובו אל דתם המקורית. הנוצרים מתכוונים בין השאר אל היהודים, שיתנצרו. היהודים מתכוונים אל היהודים-לשעבר שהמירו דתם, וישובו אליה באחרית הימים.

סיכום “שמות הקוד”:
א. ישראל הם בני הדת המונותאיסטית האמיתית
ב. נדחי ישראל הם בני הדתות המונותאיסטיות הכופרות
ג. יהודה הם בני הדת המונותאיסטית שכפרה בישו
ד. היהדות מפסיקה להיות מיסיונרית בשל מעמדה הירוד
ה. הנצרות ממשיכה להיות מיסיונרית בשל מעמדה הגבוה

בקשר ל-ד’ ו-ה’: היהדות יישרה קו עם המציאות, בכך שחדלה להיות מיסיונרית. אילולא מצבם הפוליטי של היהודים היה גרוע, הם היו ממשיכים להיות מיסיונרים. מאחר שהתקופה נמשכה כל כך הרבה זמן, התפיסה המסתגרת נשתמרה. לעומת זאת, אצל הנוצרים, היא רק פרחה. אם המצב היה הפוך, מי יודע אם לא הנוצרים היו אלה שמפסיקים לעשות נפשות לדתם?

ובאשר לשאלה מה היה מיוחד בישו שבגללו הוא הצליח היכן שמשיחים רבים אחרים נכשלו, הרי שאסור לשכוח את התפקיד הגדול שמילא פאולוס בהצלחה הזאת. יחצ”ן כזה לא היה לכל אחד: גם מוכשר ומבריק, גם בעל מרץ בלתי נדלה ומיטיב-לכת, וגם (כנראה) אזרח רומי. כך שזה בהחלט עשה את ההבדל, בין השאר.