המסע

בשנת 1949 הוציא ג’וזף קמפבל את ספרו הקלאסי “הגיבור בעל אלף הפרצופים” , שהיה מחקר מעמיק על דרכו של “הגיבור המיתולוגי”. קמפבל תיאר את דמות הגיבור ואת “המסע” שהוא עובר, מסע שיש לו דפוסים משותפים כמעט בכל המיתולוגיות בעולם. בדרך של השוואה בין מיתוסים, הראה את המקור המשותף של כל אותן מערכות מיתוסים שהפכו לדתות בתרבויות שונות. הגישה ההשוואתית הזו סייעה אמנם לחקור מקורות משותפים של עממים בעלי מיתוסים דומים, אבל בעיקר טיפחה את הרעיון שגם בלי קשר ישיר בין העממים האלה בזמן או במקום, המיתולוגיה היתה נוצרת בצורה דומה משום שהיא משקפת משהו הרבה יותר נשגב וקמאי. זאת משום שהיא מבטאת את הלך הנפש, מסעו של הגיבור המיתי מסמל את מסעו של האינדיווידואל במשך חייו, והמסע הזה דומה אצל כל אדם, כי הוא על-זמני ואוניברסלי. בכך ביטא קמפבל את רעיון התת-מודע הקולקטיבי של מורו, יונג. הסיפורים והסמלים שאיתם מבטא האדם את הצדדים של האישיות שלו – הגלויים והלא גלויים, הנורמליים והסוטים – דומים משום שהם מבטאים את הטבע האנושי. כל אדם עובר מסלול התמודדויות עם אתגרים, רגשות ופחדים. החוויות האלה מיתרגמות בעזרת דימויים לכלל נרטיב, שמהווה את המיתוס.

הדתות עצמן נוצרו כמערכת של נורמות שמפיקות את הלקחים מאותן החוויות של אנשים שעברו אותם, כדי לתת לתלמיד החדש (שהוא הגיבור המתהווה) טיפים איך להתמודד איתן במידה ויתקל בהן. תרבות אינה אלא מכלול אותם הלקחים שגיבשו האבות במשך הדורות, ודמות האב חשובה מפני שההמלצות האלה בשלב כלשהוא הופכות לכללי התנהגות מחייבים, המורה מקבל סמכות שמתבטאת באמצעות הסופר-אגו שאוכף את אותם טיפים ומקבע אותם במחשבה. כשאנו חושבים בדרך מסויימת אנחנו משתמשים באותם הדימויים שהתוו לנו המורים ובאותן אבני הבניין שהם סתתו לנו לכדי “שפה”. אנחנו לא מכירים טיפים אחרים, וגם אם אנו מכירים אנחנו לא מסוגלים לבטא אותם בכלים שאינם אלה שבאמצעותם ביטאנו את הקיימים לנו. אותם הטיפים שמסייעים לנו להתמודד עם האתגרים הללו, אלה שאנו מסוגלים לבטא, נכללים ב”אגו”. אלה שלא הכרנו, לא הצלחנו לבטא, או פסלנו מלכתחילה כדרכים להתמודד עם האתגרים נכללים ב”צל”. ה”לא מודע” הוא ההבנה של נכונותם של הטיפים שהכרנו, וגילוי של דרכים אחרות להתמודד עם האתגרים, גיבוש של טיפים חלופיים או וריאציות של טיפים קיימים.

רות נצר, פסיכולוגית יונגיאנית שמעבירה קורסים בנושא “מסע הגיבור”, מדגימה את אותו מסע התפתחות הנפש והתגלמותו במיתוסים שונים, בספר חדש שהוציאה. הספר הופיע לאחרונה בסדרת “פסיכה” של הוצאת מודן ומדבר על תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה. הוא כולל דוגמאות רבות מן המיתולוגיות הקלאסיות, ה”המיתולוגיה היהודית” (תנ”ך, תלמוד וקבלה) וכן מיצירות אמנות עכשוויות.

באותה הזדמנות יש לציין את “מדריך המיתולוגיה והמיתוסים” של אלכסנדר ס. מוריי שהופיע בהוצאת אסטרולוג (בתרגום בעל ההוצאה אלישע בן מרדכי) שיכול להשלים את הקריאה ולהרחיב עבור המתעניינים החרוצים את מה שלא סופר ואת ההקשר שלו. גם ספר זה עוסק במיתולוגיה השוואתית אבל בשונה מהפן הפסיכולוגי שבה עוסקת נצר, הספר עוסקת בפנים האחרים – הדתיים, התרבותיים וכמובן ההיסטוריים. ההשוואתיות באה בעיקר כלפי המיתולוגיה היוונית-רומית, בה עוסק החלק הארי של הספר, אבל אחרי שסיפרו עליה בהרחבה קל להסביר על הדומה והשונה במערכות מיתוסים אחרות (וכמובן יש הרבה יותר דומה משונה, בעיקר במיתולוגיות ה”אריות”). הספר אמנם מפורט וקולח, מאכזב מעט שהוא לא עבר עריכה מדעית כך שאין תמיד התאמה בין השמות המקובלים של האלים והאנשים לבין אלה שכתובים בספר, אין הערות שוליים, אין ביבליוגרפיה, אינדקס שמות וכו’ שאיתם הספר היה יכול להיות מאסטרפיס ובלעדיו הוא לוקה בחסר ואפילו חובבני מעט.