חלב שנשפך

או: על האבולוציה של הרגלי צריכת המוסיקה ועיצוב הטעם בעידן שיתוף המידע. על משמעותו של ניהול נבון של ארכיון מידע, והקשר של כל זה לפתולוגיה. ובקיצור: אם אתם באמת ניזונים מהאינטרנט, גבו את כל ההורדות שלכם רגע לפני שיהיה מאוחר.

לפני שבועיים איבדתי לצערי את הרבה מהמוסיקה בתפזורת שהורדתי בשנתיים האחרונות, שעות רבות של מוסיקה, כמה עשרות טובות של גיגה אם לא יותר. אני אפילו לא יודע מה הלך לאיבוד מרוב שזה היה הרבה ולא מתועד (ולא מגובה). אני לא יודע כנראה כי הרבה זמן באמת לא נגעתי בזה, במיוחד כשאני שומע כל שיר בערך פעם אחת לפני שאני מחליט אם אנצור אותו. אני לא יודע אולי כי זה באמת לא היה חשוב לי, וזה היה שם בעיקר כדי שיהיה שם, ובעידן של צריכה זה מה שחשוב. אבל כנראה בגלל הצריכה הזו אני מתאבל על זה כל כך עכשיו. אבל כבד ואבסורדי מאוד. אני מרגיש כאילו שאיבדתי אדם קרוב ואהוב.

הצער הוא לא על המוסיקה שאבדה אלא על העמל הקשה שהשקעתי בה ועל החסר שהיא השאירה אצלי. זו צריכה של שנתיים, אלה שנתיים מאיזה 13 שנה שבהם אני אוצר כל פיסת מידע שנוחתת על שולחני. היצע כזה אדיר מאפשר לי לגשת אל מקומות אזוטריים לגמרי שזה לא רק להרשים את האחרים אלא בעיקר להרשים את עצמי. בלי היצע אני מרגיש כלומניק, בלי חלק מההיצע אני מרגיש פגום.

מעתה אצטרך לשנות סדרי עולם, את החשיבה המוסיקלית האסוציאטיבית שלי. בדרך כלל אני מנתב את עצמי בתוך הדיסקוגרפיה שלי לפי אינדקס של תאריכים ושמות. עכשיו התאריכים האלה הלכו לאיבוד, ובלעדיהם אני לא יודע מי יצא ומתי, אילו שירים קשורים אליו ומי נגד מי. איבדתי את סימני הדרך שלי. זו שואה כי זה אומר שבערך 15% מהידע שלי הלך בהינף עכבר (זה לא פרופורציונלי לכמות המידע אלא לחשיבות שלו). אני בכלל לא רוצה לחשוב על מה היה קורה אם כל המחשב היה נמחק. הייתי מתאבד.

למען האמת אני מרגיש שבכלל בשנתיים האלה דפוסי הצריכה שלי השתנו אז אולי זו המכה האחרונה בפטיש בדרכי להפוך לאדם פחות אנאלי כשזה קשור להאזנה. אלה היו שנתיים של ריצה מסביב לזנב, לפעמים לא היה לי זמן לשבת ליד המחשב ולחפש מוסיקה חדשה להוריד. גם את מה שהורדתי כמעט ולא שמעתי, גם כי לא היה זמן (היה צריך ריכוז) וגם כי כשהיה זמן הייתי צריך לשמוע דברים אחרים וזה כבר נושא אחר לגמרי לדיון – לעבוד במוסיקה זה כמו לעבוד בזנות. הורדתי את מינון ההאזנה החופשית שלי ממאות שעות בחודש לעשרות.

אבל משהו שחשוב לא פחות. חומות אש (לא רק אצלי, גם אצל הספקים) וחיבור גרוע לאינטרנט גרמו לי להיות תלוי פחות בתוכנות השיתוף ויותר בבלוגים. תוכנות השיתוף (כמו סולסיק) כבר לא היו יעילות לחלוטין, רק בבלוגים היה היצע אינסופי ומגוון שאפשר לי להוריד את מה שרציתי מתי שרציתי. אלא שההבדל עושה את שלו. צריכה דרך הבלוגים, הופכת את ההיצע ליותר מכוון ופחות אקראי, ומלבד זאת מחייבת מעקב סיזיפי אחרי חומרים, כל מה שתרצה יצריך אותך לעבור כמה מסכים, לא תוכל פשוט לגלול עכבר ולהוריד כמה במכה כמו בתוכנות השיתוף. מה שגרם לכך ש-א’ הורדתי יותר קטעים בתפזורת (שהלכו כאמור לאיבוד), ב’ הורדתי פחות אלבומים, ג’ הורדתי אלבומים מאתרי שיתוף שמחייבים מנוי או קצב ומינון הורדות מוגבל (ולכן הורדתי פחות), ד’ הורדתי אלבומים מנושאים מצומצמים שתלויים בטעמים של הבלוגרים שריכזו אותם. בתכל’ס הורדתי הרבה יותר אלבומים מז’אנר Rare ו-Super Quality, והרבה פחות מז’אנר New. כמובן שהיו המוני אלבומים חדשים שהורדתי בהמלצה, אבל הצריכה שלי דרך ה-p2p, גילתה בפני פייבוריטים שהגעתי אליהם בכוחות עצמי. משהו שהיה פחות בהרבה עכשיו.

מה זה אומר? שאני חוזר יותר ויותר לתקופת “ימי הרדיו” שלי, בה הייתי תלוי בטעמם של אחרים. אם אלה תקליטנים ועורכים שמכינים לי את המיקסטייפים והסטים שלהם ומאכילים אותי בכפית, ואם אלה בלוגרים שמכינים לי את חבילות האלבומים שלהם על פי בחירתם (וגם על פי בחירתם באיזה אתר לאחסן. אם מדובר ב-rapidshare הפופולרי זה אסון, כשאין לך פרימיום). אני מוצא את עצמי פחות ופחות בורר את התבן מהמוץ, ומחליט בעצמי את מה שאני אוהב. אני מוצא את עצמי פחות מאזין בעל כרחי לטונות של מוסיקה “פושרת” וממנן את כמות המוסיקה שאני אוהב ולוקח איתי כ-20% (כמו שהיה פעם). אני מוצא את עצמי יותר מאזין לפחות מוסיקה ואוהב ממנה פחות. לצערי זה מחייב אותי להתמתן בטעמי המוסיקלי לכיוון המיינסטרים, מסיבות סטטיסטיות. או אולי נחשוב על זה הפוך, כשזכיתי בפריווילגיה לצרוך את המוסיקה שלי בצורה אינדיווידואלית גם הטעם שלי התפתח לכיוונים אינדיווידואלים, ואלטרנטיביים.

אם יש מוסר השכל אחד שאני צריך לקחת מכל הסיפור הזה הוא בעיקר הצורך בגיבוי של המוסיקה שלי, כדי לשמור את יכולת ההתמדה. הצורך הזה הוא הכרחי, בלי גיבוי כל ההשקעה שלי לא שווה כלום אם היא יכולה להיעלם כל כך בקלות. בעידן הצריכה חייבים לא רק לצרוך אלא גם לגבות, צריכה שווה רק אם היא מהווה השקעה. צריכה היא הון. איבדתי הון שצברתי במשך שנתיים מחיי המוסיקליים. אני אבל וכשאני מנתח את זה בצורה כזאת אני מבין בדיוק גם למה.

פוסטים קשורים, או משהו כזה

• מכור מרצון
• להוריד קבצים ישירות לענן…