Control, I'm Here

הגישה הדתית המונותאיסטית כלפי התאווה, מנגידה בין שליטה לתשוקה. כלומר, המין והתאוות החומריות הם איבוד שליטה על היצרים, הדיאלקטיקה היא שלילית ועל פיה המצב האידאלי שבו יש לאדם שליטה מלאה על יצריו השפלים (כלומר, התאוות) הוא הנזירות. אותה הנגדה בין שליטה למין נכנסה גם לתרבות הפופולרית, מציין תומר פרסיקו, ולראיה: "I'm So Excited" של ה- Pointer Sisters, שמילותיו הן: "אני כל כך נלהבת, ואני לא מסוגלת להסתיר את זה, אני חושבת שאני עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיני!". "Time of My Life" מתוך הסרט בן-האלמוות "ריקוד מושחת" מתעד דו שיח בין בני דמותם של הזמרת (ג'ניפר וורנס) והזמר (ביל מדלי). היא: "With my body and soul I want you more than you'll ever know". הוא: "So we'll just let it go, don't be afraid to lose control", וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו. מה אנו למדים מכך, שואל פרסיקו? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

ההסבר שלי הוא אחר: ניתן לקרוא את הטקסטים של שירי הפופ הללו, על פי הדיאלקטיקה הגנוסטית. בגנוסיס יש דיאלקטיקה בין שליטה של הדמיורגוס לבין שליטה של הבלתי-נשחת. כלומר, ככל שאתה מאבד יותר שליטה בכח אחד, הכח הנגדי משתלט עליך. כשמדובר בטקסטים של שירי הפופ על איבוד שליטה לרוב מדובר על איבוד השליטה של רמת התודעה ה"סחית" (דמיורגוס) וכח אחר שמשתלט עליך שהוא למעשה רמת תודעה גבוהה יותר. זה מתבטא יפה בשירים שבהם מדובר על "let the beat control your body" או "let the music use you". הווה אומר: יש שתי שליטות, שליטה היא דבר מגניב כשהאהבה משתלטת עליך, לאבד שליטה זה דבר מגניב גם כן כשאהבה משתלטת עליך. מכאן שזה מגניב אהבה בכלל כי אז אתה גם מאבד שליטה וגם מרגיש שמשהו משתלט עליך – שליטות מנוגדות, שליטה של הכח הטוב שבאה על חשבון השליטה של הכח הרע.

אבל אולי כאן הגנוסיס חסר במשהו? מה קורה כשאנחנו מאבדים שליטה "למטה" כלומר לא לטובת הבלתי-נשלט, אלא לטובת יצרינו האפלים? אם הדמיורגוס הוא התודעה ה"סחית", מה קורה כשמישהו מאבד את התודעה הזאת והופך לחיה, אונס או רוצח? פרויד היה אומר: איד. אבל מה תאמר הגנוסיס? מה יש עוד יותר גרוע מהדמיורגוס?

המקרה הזה מאלץ אותנו לשאול את המושג הקבלי של הסיטרא אחרא. כאילו שיש פרבולה של תודעה, ככל שמתקרבים אל האפס כך נמצאים רמת הסחי, ככל שמגיעים לרמת תודעה גבוהה יותר מתרחקים מהאפס. אבל יש שני צדדים: הצד הימני שהוא היצרים המוארים (הפלוס), והצד השמאלי שהוא היצרים האפלים (המינוס), כלומר פלוס אינסוף הוא השראה ומינוס אינסוף הוא אמוק.

אפשרות שניה היא כמובן לדגול בדטרמיניזם ולטעון שהמוסר הוא עיוור ולכן אונס, רצח וכו' הם לא באמת דברים רעים כי אין רוע בעולם. הציר הדיאלקטי היחיד הוא ציר התודעה, ומעבר לזה אין משמעות לאם אתה בהתקף אמוק או בהתקף השראה, כלומר גם מינוס אינסוף הוא בסופו של דבר סוג של אינסוף, גם אמוק הוא סוג של הארה.

מה שמיוחד בגישה השניה הוא המוניזם המוחלט שבה, לעומת הפתח לדואליזם שבגישה הראשונה. אם רוצים לשייך אותה למסגרת מוניסטית חייבים לנקוט בגישה השלישית שתטען שהתקף אמוק הוא מצע להארה שמגיע ביחד עם חוסר שחרור מהארכונטים. כלומר, על פי גישה זו, מה שקיים הוא רדיוס מרחק מהאפס, שהוא הרמה הרוחנית, ומה שנקרא לו ספין שיבחר מי שולט ברמה הרוחנית – הדמיורגוס או הבלתי נשחת. כשהספין חיובי מדובר על התעלות רוחנית מועילה, וכשמדובר בספין שלילי מדובר על התעלות שבה שולטים הארכונטים. הספין נקבע בכל רגע, והשאיפה היא לשמור עליו חיובי ככל האפשר. רק מי שהצליח לקבע אותו כחיובי נגאל. ההבדל בין שתי רמות התודעה הגבוהות, שני השיאים, הוא כמו ההבדל בין נבואה (התגלות) לבין כפיית שד (דיבוק). תפיסה זו כאמור תואמת את זו של הסיטרא אחרא, כאילו שהדמיורגוס מאוד חזק שגם כשהוא מת הוא לא באמת מת, וכדי להמית אותו צריך לעשות עוד צעד – לוודא הריגה.

במישור של התרבות הפופולרית ניתן לדמות את השתלטות הארכונטים על מצע ההתגלות, לשימושים זדוניים בטכנולוגיה. לדוגמה: ניצול הטכנולוגיה הגרעינית לא לשימוש אזרחיים ומועילים אלא לשימושים צבאיים ומזיקים. או מוסיקת שנאה ניאו-נאצית שעושה במוסיקה, שבשימוש האנטי-ממסדי מחנכת לאהבה, שימוש הפוך. השימוש של הדת בתקשורת ההמונים כדי לעשות מיסיון (ערוצי הקודש והטלאוונגליסטים), למרות שהשימוש המקורי שלה היה הפוך, גם הוא יכול להוות דוגמא. כל זה תקף אם מחזיקים בתפיסה שהמוטיבציה של התרבות הפופולרית היא ליברלית, שחותרת לשחרור מהמוסר הדתי בסגנון ניטשה. על התפיסה הזאת, וגם הפעם הקודמת שעסקתי במסרים הגנוסטיים של "ריקוד מושחת", ניתן לקרוא כאן.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה