פעם ללמוד תורה היה באמת אומנות

כשמדברים על העיסוק של היהודים בגלות, ההסברים הרווחים לכך שרובם עסקו במקצועות מוגדרים מאוד ועירוניים באופיים, הם ההגבלות שחלו על יהודים. ההסברים האלה תולים בכך שהיהודים לא יכלו להחזיק קרקעות ונאלצו להיות ניידים בשל רדיפות וגירושים, את כך שמעטים מהם לא עסקו במקצועות צמודי קרקע. את הריבוי במקצועות פיננסים (ובעיקר הלוואה בריבית) מתרצים בדרך כלל בכך שלנוצרים היה אסור להלוות בריבית, ולכן היהודים נכנסו למקום הריק הזה בעולם המקצועי. כמובן שגם ההגבלות אסרו עליהם להצטרף לגילדות של בעלי מקצוע ולכן לא היה להם סיכוי בתחומים אחרים כך שפחות או יותר התחום הפיננסי היה היחיד שבו יכלו איכשהוא להצליח. כלומר, היהודים היו המסכנים התורנים של ההיסטוריה, וכל מה שקרה להם נעשה באופן סביל כתוצאה מכפיה. הספר "המיעוט הנבחר" (ההוצאה לאור של אונ' ת"א") מנסה להסביר אחרת, ובתוך כך לקשר בין התרבות היהודית לבין המציאות הכלכלית שלה א-לה "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם".

לטענת מחברי הספר, פרופ' צבי אקשטיין מהמרכז הבינתחומי ומריסטלה בוטיצ'יני האיטלקיה, היהודים הגיעו למקומות האלה מתוך בחירה. גם התפוצה היהודית הגדולה בכל רחבי העולם היתה מתוך בחירה ולא מתוך כורח, כלומר לא הגירושים פיזרו את היהודים (ובטח שלא מיסיון כפי שטוען שלמה זנד), אלא דווקא הרצון לחפש הזדמנויות עסקיות. ככלל, היהודים לא היו הילד המסכן והנרדף, והגלות חסרת החיבור לקרקע לא היתה תוצר של הגלות שהינה מצב בלתי טבעי של העם היהודי. הטיעון הזה הוא טיעון ציוני מגמתי, ולא שיש רע בציונות, אבל היא משוחדת מבחינה פוליטית. ההסבר שלה נועד להצדיק את ההגירה לארץ ישראל והשיבה לחקלאות. ממסברת המחברים ניתן להבין אפילו שדווקא אלה הם הניגוד לטבע היהודי. מבחינתם, בכל פעם שהיהודים היו מחוברים לקרקע והתפרנסו מחקלאות היה קשה להם לשמור בקפדנות ובחומרה את מצוות היהדות, ודבר כזה הביא להחלשותם הדתית. בזמני מצוקה הדבר היה טריגר להמרת דתם של החקלאים, למערכת חוקים נוחה יותר שתאפשר להם להתפרנס ולחיות כשהדברים החשובים להם (כמו לדוגמה מונותאיזם) יהיו איתם, אבל ללא המגבלות (כמו מיסוי והגבלות אחרות). הדבר מסביר את התדלדלות הישוב היהודי בארץ ישראל ב-500 השנים שאחרי החורבן, ובימי הביניים המאוחרים.

אבל הסברה של המחברים עמוקה יותר. לטענתם, מה שהקשה על החקלאים הוא פחות התובענות החקלאית ויותר הנורמה שהושלטה על ידי ההנהגה, והטיפה לאוריינות. כלומר, ילדים בני 6-7 חויבו ללכת ללמוד, דבר שבזמנו לא היה רווחי לא מההיבט התעסוקתי (וכי מה יש לעשות עם אוריינות בחברה חקלאית, כשהם חוזרים לעבוד אדמה לאחר שהם מסיימים ללמוד?), וגם מההיבט הכלכלי (הילדים היו עוד זוג ידיים עובדות, שהיו חסרות למשפחה בכדי להתפרנס מעמל כפיים). מי שהיה חשוב לו לציית לנורמה, כלומר היה "חזק" יותר בדתו, או מי שיכול היה להרשות לעצמו מבחינה כלכלית, אכן ציית לנורמה. מי שלא, נדחק החוצה משתי בחינות – ראשית, מהבחינה הקהילתית, ההנהגה הרבנית הדירה באופן אקטיבית את הבערים שלהם קראה "עמי ארצות", ושנית מבחינה דתית, החקלאים ה"חלשים" יותר בחרו להמיר מיוזמתם את הדת כאמור משום שלא היה מרחק גדול בין יהדות מונותאיסטית חסרת הקפדה על מצוות, לבין נצרות מונותאיסטית שמלכתחילה לא דרשה קיום מצוות. ומכאן: הנורמה של ידיעת קרוא וכתוב עשתה סלקציה טבעית ביהדות של אז.

אבל האמת שלא רק. באיזה שהוא שלב לא היה רווחי לעסוק בחקלאות באופן אקטיבי. יכול להיות שלהיות מנהל משק חקלאי כשאתה לא עובד בידיים היה עדיין משהו שאפשר היה לבנות ממנו קריירה, אבל אם אתה לא אנאלפבת ויכול לעשות כסף ממקצועות אחרים שבהם יש לך יתרון יחסי כי האחרים, הגויים, נעדרים משם, למה שלא תלך לשם? בעיקר אם בחקלאות יש לך תחרות עם אותם הגויים. זה מה שהפך את היהודים לבעלי מקצועות "חופשיים", עירוניים, שמצריכים מיומנות וידיעת קרוא וכתוב. גם סוג ההתארגנות החברתית שלהם עזר להם: המוסדות לאכיפת חוזים (בתי הדין שלהם), הרישות שלהם בעולם, העובדה שיש יהודים בכל מקום ולכולם יש גם "לינגואה פרנקה" שהיא העברית. וכתוצאה מכך, גם העובדה שההון שהם רכשו הוא "נייד", כשהם רוצים לעבור דירה הם לוקחים איתם את ההשכלה שלהם ולא צריכים לקחת את הרכוש הנדל"ני. אלה ואחרים הביאו לכך שהאינרציה הפכה את היהודים לכאלה, ולא האנטישמיות. זו בקצרה הטענה בספר.

טענה מעניינת ואף הגיונית מאוד. אבל האם הפוסל במומו פוסל? מחברי הספר טוענים שהעם היהודי במתכונתו הנוכחית יכול להחזיק מעמד רק בחברה עירונית שבה המסחר משגשג ושעם קריסת המערכת הזו גם היהדות קורסת, והפרטים בה נוטשים אותה. בהקשר הציוני ניתן לומר שהיהדות במתכונתה העכשווית מעצם מהותה אינה קשורה לקרקע, ולכן הטענה בדבר החיבור הגשמי לארץ ישראל היא שקרית – יהדות שמחוברת לקרקע דינה לקרוס – מה שהופך את הטענה הזו לפוסט-ציונית. בהקשר הפנים-ישראלי ניתן לומר שהציבור החרדי עומד במסלול התאבדות, דווקא משום שהוא לא מנצל את היתרונות שהנורמה הלימודית מקנה לו. ולא רק הפסיביות, ההסתגרות וההתבקעות עוכרים את הסיכויים של הציבור הזה, אלא גם חוסר היכולת שלו ליישר קו עם מה שנחשב היום לאוריינות שהוא הרבה מעבר לקרוא וכתוב. משמע, אם הציבור החרדי לא ישכיל לאמץ את הנורמות החדשות של האוריינות, מצבו הכלכלי יורע וכתוצאה מכך היתרונות שנתן לימוד התורה יהפכו לחסרונות משום שמבחינה כלכלית הציבור יקרוס וכך גם דתו – מה שהופך את הטענה הזו לאנטי-חרדית בכסות כלכלית. מה, אם כן, דחיית הטיעונים הפרו-ציוניים נתנה, אם גם הסברות החדשות לאופיים התעסוקתי של היהודים נגועות בחוסר אובייקטיביות?

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה