איך מערכת החינוך מצעידה את האנשים במסלול הבטוח למעמד הביניים השכיר, כדי ליצור אצלם תלות בעבודה. איך היא מגדירה את ה”נורמליות” וה”הליכה בתלם” כהתנהלות פיננסית שמטפחת שחיקה באיכות החיים (ובחוש הביקורתי). ובקיצור: למה כשאתם חושבים שהפנאי והגלישה הם “בטלה” משום שהם מכלים זמן של “יצרנות”, אתם שקועים בתודעה כוזבת. מדובר הרי בכלים להעצמה אישית. ספר.

הנפש שקולה לתוכנה, והגוף שקול לחומרה, כך ששדים יכולים לעטות צורה ולהשתלט על נשמות אחרות. ככלל, את השדים ניתן להקביל לוירוסים ומי שכפאו שד, או שנזדווג איתו, הוא מי שנדבק ומעביר אותו הלאה. השבעת שדים וכתיבת קמעות במקרה הזה יהיו שימוש אנטי-וירוס.

הסיפור על אשמדאי ושלמה המלך הוא משל מצוין בעניין: אשמדאי השתלט על גופו של שלמה, והדיח למעשה אותו מהמלכות. בכדי לגלות אם שלמה הגוף הוא אדם או שד, עשה לו בניהו בן יהוידע מבחן וכך גילה שהוא שד, והביא את החותם והשלשלת שכתוב עליו שם ה’. זה מזכיר גם את מבחן טיורינג, זה שעורכים לדמות שמצ’וטטת כדי לראות אם היא בוט או אדם אמיתי. בניהו בן יהוידע ערך לתוכנה שנקראת אשמדאי את מבחן טיורינג וכשגילה שמדובר בבוט, הפעיל עליו קארק.

אהבה כרוכה בכאב, מפני שרק ברגע האמת היא יכולה להבחן. רגע האמת הזה הוא עד כמה יכול האוהב המתייסר לסבול, זהו רגע בחירה בין חיים למוות לאהבה. אם הוא מחליט שהוא לא עומד בזה – בחירתו היא מוות. אם הוא מחליט שלמרות הכאב, רק אז הוא מגלה עד כמה האהבה חזקה – בחירתו היא חיים.

כדי להגיע אל הפרקסיס של האהבה חייבים לעבור דרך האקסטרים, וזה עשוי לעזור להבין מה אנשים אוהבים בחוויה הקיצונית. הם אנשים שאוהבים לאהוב. ספורטאי אקסטרים רוצים להרגיש למה הם אוהבים לחיות על ידי מתיחת הגבולות, על ידי התמודדות ישירה מול המוות. דווקא היכולת שלהם אל מול המוות מוכיחה להם כמה הם חיים, וכמה החיים האלה יכולים להתגבר על המוות.

יש לאדם תשוקה להיות בן-אלמוות והאקסטרים הזה הוא מעצים-תשוקה משום שהוא מאחד בין הניגודים, בין הרצון לאי-רצון. כשאדם נמצא באקסטרים הוא גם רוצה וגם לא רוצה, גם רוצה להתמודד עם המוות וגם לא רוצה למות. כשאדם נמצא באקסטרים של האהבה הוא גם רוצה לאהוב וגם לא רוצה להכוות, לספוג כאב. אבל דווקא היכולת הזו של להתמודד עם אהבה סוערת, מצוכיחה לו כמה האהבה שלו אינה תלויה בדבר, ואלמותית.

סצינת הפיק-אפ היא ביטוי של החשיבה שכופרת בממסד המונוגמיה. אנשים מנסים להתנתק מהמוסד הזה ככל האפשר בתקופה שבה הם עדיין יכולים. מאוחר יותר, החגורה מתהדקת. בעולם מתוקן יותר, שבו המונוגמיה תיעלם, פיק-אפ ייחשב נורמטיבי הרבה יותר. הפיק-אפ פותר את המחסור בסקס, עבור אנשים שלא נכלאו עוד במסגרת המונוגמית.

הקונספציה ועל פיה פיק-אפ נועד לשרת את היצרים של הבנים, בעוד שהבנות באמת מחפשות רגשות היא שגויה, כמוה גם הקונספציה ועל פיה בנות מנוגה ובנים ממאדים והם מחפשים דברים אחרים. בשני המקרים צורת המחשבה היא זהה, ההבדל היחיד הוא בביולוגיה. וצורת המחשבה הזהה מבקשת להיות בקרבה פיזית עם פרטנר כלשהוא, ובמקביל להגיע לפורקן מיני. המשותף לקרבה פיזית ולפורקן מיני, היא האשליה (או שמא, החוויה החד-פעמית) כאילו שיש להם אהבה תמידית. אהבה במובן הפילוסופי של המילה, כלומר שהם מתקשרים אל מקור האהבה, זה שבו אין מרחב, אין זמן ויש רק הנאה. זה כמובן אבסורדי, אבל סקס הוא אבסורדי.

קרבה פיזית באשר היא, היא נסיון להעלים את המרחק הפיזי. המרחק הפיזי הוא תולדה של הניכור שקיים בין שתי הנשמות הנפרדות, אהבה מבטלת את הניכור הזה. פורקן הוא מה שהיה מגיע אם הנשמות הנפרדות הללו היו מאוחדות, בזמן ובמקום. הגישה הזאת שאני מייצג בפוסט הזה, נובעת אגב מתפיסה מיסטית-נאופלטונית.

יש מספיק שפע כדי שאנשים יקבלו הכל בחינם ולא יקבלו גם משכורת. המנטליות כאילו שככל שאתה עובד יותר אתה מקבל יותר משכורת וככל שאתה מקבל פחות משכורת כדאי לעבוד פחות, גורמת לכך שאי אפשר להנהיג משכורת אפס לכל עבודה בתמורה לכל הדברים בחינם. אנשים מפחדים מפרזיטים לא כי הפרזיטים עצלנים אלא כי הם חוששים לעבוד לחינם. אם הם יבינו שהם עובדים כדי לא להתבאס מבטלה, הם יצאו לעבוד ברצון. עבודה היא בסך הכל דרך להעביר את הזמן בצורה יצרנית, יצרנות אמורה לבוא במציאות המוצעת בתור מחווה של רצון טוב לחברה שמכלכלת אותך. אתה עובד כי אתה מנצל את החברה בכך שהיא גורמת לך לא להתבאס. זה שהחברה מרוויחה את התוצרת שלך? חפיף