על פי ניטשה, קיים באדם “רצון לעוצמה”, להפוך ל”על אדם”, אלא שהמוסר הקיים שלהם מעכב מבעדו. האדם שהשתחרר מהמוסר הזה מסוגל להגשים את ייעודו ולהגיע אל תכלית הבריאה. המוסר הזה מגולם בקבוצת ערכים שנקראת “אלוהים”, והושרשה בשני מערכים של מוסר שמשמרים אותה ויוצרים אותה בכל פעם מחדש: מוסר האדונים שממצב את מעמדו של מי ששומר על אותו האלוהים בכך שהוא מגדיר את הטוב, ומוסר העבדים שממשמע את עצמו בהתאם לאותו הטוב.
בכך הסיפור מקבל תבנית מרקסיסטית, המעמד הבורגני ממציא את המצפון כדי להגן על עצמו, והפרולטריון מקדש את המצפון כדי לשמר את מעמדה של הבורגנות כסמכות בלעדית על המוסר, הנאחז בישות עליונה. כשניטשה “הורג” את הישות הזו, הוא מתכוון לכך שהמכונן של המוסר אמור להיות דבר שמנותק ממונופול כלשהוא (במקרה שלנו, מונופול של האדונים על ייצוגו של אלוהים. או בכלל, קיומו של אלוהים כמונופול המוסר). הבעיה היא שדבר כזה אינו אפשרי, זו הטרגדיה שברעיון “החזרה הנצחית”. ברגע שיוצאים מהמעגל המרושע של המצפון, נכנסים למעגל מרושע אחר. ברגע שהמותר והאסור מאבדים ממשמעותם, נבראת מערכת ערכים אחרת של מותר ואסור שתיצור בסופו של דבר קרדום מונופולי להיאחז בו.
Facebook
Twitter