מסתבר שרדיוהד צדקו והמודל של מכירת אמון (שלם כמה שבא לך) יותר רווחי. מחקר חדש מעלה את המסקנה הזאת, וטוען שאנשים לא אוהבים להרגיש שהם לא משלמים בעבור דברים שהם מקבלים ולכן הם נותנים, משהו. לרוב משהו שהיה ראוי. אני רק תוהה אם זה לא בגלל לחץ חברתי, התחושה הזאת של האי-נעימות. אם היינו רגילים לקבל דברים בחינם, האם היינו מסכימים בכל זאת לשלם לשם הערכה? בואו ניקח לדוגמה את הטיפ במסעדה, האם אנחנו משלמים טיפ רק כי לא נעים לנו לא לשלם או כי באמת אנחנו מצדיעים למלצר? דוגמה טובה יותר: נגני רחוב, האם היינו זורקים להם פרוטה בכובע רק מתוך הערכה? העובדות מספרות שלא כולנו עושים את זה, אבל עם זאת הכובע לא נותר ריק תמיד. האם נגן רחוב יכול להתפרנס מנגינת רחוב? אני תוהה בכלל אם נכון להשוות את המודל הזה של “שלם כמה שבא לך” לנגינת רחוב, הרי נגן רחוב בתכל’ס הוא קבצן שהחליט שבמקום לעמוד סתם ולקבץ נדבות, לפחות לתת תמורה סמלית למי שנותן לו פרוטה. אני לא בטוח שלהקה שמחליטה לתת למעריצים שלה את האלבום חינם להורדה עם אפשר לתרום משהו בתמורה, “מקבצת נדבות” ונותנת את האלבום כמתנה סמלית. ואולי בעצם כן, אולי בעצם זוהי מהותו של אלבום – מזכרת סמלית מהלהקה, וציפיה מהמאזינים להוקיר אותה ולתת לה להתפרנס בכבוד. כבקשה ולא כדרישה. ואם כך הדבר, האם גם מי שאין לו ממה לתרום צריך לתרום? במידה ולא, האם זה פוטר את העניים מלשלם על המוסיקה שהם צורכים? אני מגיע למסקנה שמי שפוסל מבחינה אתית פיראטיות במוסיקה ידרוש גם מהעני לתת צדקה, גם כשאין לו. הנורמה של התשלום לדידו תהיה חובה, רק כי לא נעים, ולא רשות, רק כי הוא מעודד את נותן השירות ואומר לו תודה באמצעות תשר.

עצם העובדה שצריך להציג את י”ל קנטור ואת פועלו, מראה עד כמה הוא נשכח, או הושכח. הביוגרפיה החדשה שיוצאת לו כעת במסגרת סדרת “הלל בן חיים” של הקיבוץ המאוחד (בשיתוף עם יד בן צבי), מנסה לשאול ולענות, למה אנחנו יודעים מיהם אנשי-עט עבריים אחרים מתקופת התחייה (י”ל גורדון, בן יהודה, סמולנסקין וכו’) אבל קנטור נותר עלום, אפילו בלי ערך בויקיפדיה? י”ל קנטור היה מייסדו של היומון הראשון בשפה העברית, “היום”, שיצא ברוסיה בשנים 1886-1889. קנטור היה למעשה הראשון שהעז לקחת את הסיכון הכלכלי הזה כדי להוכיח שגם השפה המתה-מתחדשת צריכה להיות שפה של תקשורת המונים. מיד לאחריו החלו גם המתחרים להוציא עצמם כיומונים במקום כשבועונים, הם אמנם טוענים שהדבר נעשה בלית ברירה על מנת לא לאבד את התחרות, אבל בפועל דווקא “היום” הוא זה שלא עמד במעמסה ונסגר שלוש שנים לאחר הקמתו. המתחרים כן החזיקו מעמד, כיומונים.

קנטור גם קבע סטנדרטים לא רק בעדכנות התוכן ובדרכי השיווק אלא גם בעושר השפה, ברבגוניות ובאובייקטיביות, אולי דווקא הניטרליות שלו היא זו שהיתה בעוכריו. אחת מהסברות להשכחתו של קנטור, היא קשריו עם תנועת “חיבת ציון”. על פי סברה זו, ההיסטוריוגרפיה הציונית הבליטה את פועלם של המתחרים שלו, בעיקר את “המליץ” שהפך לביטאון של חובבי ציון, אבל גם את “הצפירה” מן הסתם בשל העובדה שהמנהיג הציוני נחום סוקולוב ערך אותו. “היום” לעומתו אהד אמנם את רעיון הלאומיות היהודית אבל היה “שאנן” לטענתם. ב-1894 פרסם י”ל קצנלסון (בוקי בן יגלי), פובליציסט ראשי בעיתון, מספר טורים המבקרים את חיבת ציון שהטילו כתם על העיתון. בנוסף לסברה ה”ציונית” ניתן “להאשים” גם את זה שקנטור לא “ריפד” את שמו בפרסומים שאינם עיתונאיים כך שלא היה לו במה להיאחז אלא בכתיבה “זמנית” (אקטואלית) ולעיתים פולמוסנית, שטבעה להשכח. גם הטכניקה הרטורית או הגישה הפובליציסטית שלו לא יכולה היתה להותיר רושם בל יימחה בעיתונות אותה התקופה (אם כי רבים הטוענים שהוא הקדים את זמנו בעניין) כדי שתשמש איזה נעץ שיתקע אותו בדפי ההיסטוריה, וכך הוא נשכח.

קנטור סיים את חייו בתזמון לא מספיק טוב כדי שייבנו לו מצבות ראויות – תרתי משמע: הספדים כתובים שירימו על נס את פועלו, משום שבדיוק ביום בו התרחשה הלוויתו צרו הצבאות הגרמנים על רוסיה (ריגה, עיר מגוריו) בעיצומה של מלחה”ע הראשונה, ומצבות פיזיות משום שבתקופה הסובייטית בית העלמין היהודי בריגה נהרס כליל. הספר, שנכתב במקור כעבודת דוקטורט באונ’ בן גוריון, מנסה להשיב במעט את כבודו האבוד של קנטור, כחלוץ אמיתי של העיתונות העברית ובה בעת מציג תמונה של התקשורת היהודית במאה ה-19, על רקע “תקופת התחיה”.