המאה ה-18 מסמנת בציר ההיסטוריה את המעבר מ”העולם הישן” אל “העולם החדש”. היתה זו מאה של תהפוכות – משטריות, פוליטיות, אמנותיות, טכנולוגיות, מדעיות, פילוסופיות ובעיקר דתיות. יש כמובן קשר בין כל אלה, האחד מהווה את הסיבה והמסובב של השני, ואם נרצה לדבר באופן כללי נוכל להשתמש בהשאלה בדימוי הרוח המגלה את עצמה של הגל, גם הוא תוצר של המאה הזו. אבל קביעה כזו תגרום לנו לנקוט עמדה בעניין התהפוכה הגדולה ביותר של המאה הזו – החילון ההמוני. היא תאלץ אותנו לטעון כאילו שהתקדמותה של הרוח האנושית נעה במסלול שמן המיתוס אל הרציונלי, ומן הדתי אל החילוני. למעשה, טיעון זה שימש את הרוב המוחלט של זרועות החילון בדרכם לשחרור מעבותות הדת, כאילו כדי לסמן את החופש הזה כשלב הכרחי בקיום האנושי, ולתת לו תוקף היסטורי.

לא רק החברה הנוצרית חוותה את השינויים הללו, גם היהדות חשה את הרוחות המהלכות אלא שכמיעוט וכדת שאינה בשלטון היה לה חסרון מהותי – לא היו לה מוסדות מדיניים שיגנו עליה מפני הסערה הקרבה. היא היתה נתונה לחסדי החוק באותן המדינות שבהם שכנה, ולא יכולה היתה לאכוף את חוקיה לחלוטין, לפחות לא בצורה “חומרית”, אלא רק בדרך של סנקציות חברתיות. עובדה זו הפכה את החברה היהודית לכור שעומד לפני פיצוץ, ואכן היהדות של המאה ה-18 היתה שונה בתכלית. טרם הספיקה להתאושש מהשבר שפקד אותה באמצע המאה ה-17 (גזרות ת”ח ות”ט, השבתאות), פקדה אותה מהמורה נוספת שפירקה אותה סופית לפלגים – השמרנים מצד אחד, החדשנים מצד שני, והמתקוממים מצד שלישי.

תומאס קון בספרו “מבנה של מהפכות מדעיות” תיאר את מצב המשבר המדעי כשלב בו פתרונות אד-הוק לא מצליחים לפתור את האנומליה, שלב שמתאפיין באי סדר, פריצת גדרות והפלגות פילוסופיות שמובילות את הקהיליה כולה אל נקודת רתיחה שתקבע: ממשיכים או מתחילים מחש אחרת. קון משוה את קריסת הפרדיגמה ופיתוחה של פרדיגמה חדשה להמרת דת, וכך אכן קרה גם בעידן הרפורמה הפרוטסטנטית בחברה הנוצרית, וגם בעידן החילון במקרה שלנו בחברה היהודית. ושוב, נקיטה בצורת הניתוח הזו תציג את תופעת החילון והולדת היהדות המתקדמת מכאן, ואת פריחת החסידות מאידך, כשינוי פרדיגמה דתית. אכן, האליטה הדתית נשברה אל מול הגל הגדול שתקף אותה, ואימצה גם היא מאוחר יותר דרך שתיחשב כקונטרה-רפורמציה: התחרדות, התקבעות, התבדלות.

“שורשי החילון – מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18“, הוא מחקרו של פרופ’ שמואל פיינר מאונ’ בר-אילן, שרואה אור כספר בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ומתחקה אחר הפיצוץ הפרדיגמטי הזה בחברה היהודית. הוא מחלק את גורמי החילון לכמה חלקים, מנתח את השורשים, ומסדר את התהליך על פי מסגרת שמסתדרת כאמור עם הגישות שצוינו קודם – קון והגל (ובמהדורות הרדיקליות שלהם: פיירבנד ומרקס). הווה אומר: הממסד הדתי משתלט על דרכי החשיבה של עדר המאמינים, ומנצל את אמונתם התמימה על מנת לקבע את מעמדו. כל גילוי של התקוממות שעשוי להחליש את המעמד המקובע הזה מפורש ככפירה, ובסמכות החוקים הדתיים הוא ממגר אותו בשירותם של המאמינים. הוא מטיף לאמונה תמימה על מנת שהמאמינים “לא ישאלו שאלות”, ובכך למעשה אוטם את מוחותיהם וכולא אותם בפרדיגמה או נוטע בהם תודעה כוזבת. על מנת לשחרר אותם יש להחליש את הממסד, ולהפריד בין הדת למדינה, או בין הדת למערכת האכיפה הקהילתית. יש לשחרר את המחשבה האינדיווידואלית ולאפשר אוטונומיה דתית של כל האדם ברשותו – דבר שלא היה קיים לפני מהפכת החילון ונולד בה. זו למעשה מהות המהפכה, דמוקרטיה של החוויה הדתית, ובכך למעשה שוב מתחברת המהפכה הזו עם הרפורמציה הפרוטסטנטית. שוב לא צריך את הממסד הרבני על מנת שיתווך בין אלוהים לבין המאמין התם, שיוכל לנהוג ביהדותו כרצונו, בין עם כזהות לאומית, דתית-פרוגרסיבית (רפורמים מצד אחד, אורתודוכסים מודרניים מצד שני), הטרודוקסית (תרגום בגוף הטקסט: מה שהיום נקרא “מסורתית”)  או אפילו מתבוללת.

פיינר מחלק את החילונים לשלושה: א. אלה שנכנעו לתשוקותיהם ולפיתויי העיר הגדולה, מה שהתאפשר להם לאחר שהאכיפה הדתית וכוחו של הממסד הרבני נחלשו: עשירים מצד אחד (יהודי-חצר ואנשי החברה הגבוהה) ועניים מצד שני (שלא עמדו בתובענות) ; ב. אלה שעשו דווקא, על רקעים שונים: מתריסים (דאיסטים ואתאיסטים), ממורמרים (אנטי-קלריקליים. תרגום: נגד הממסד הרבני) והרסניים (שבתאיים ופרנקיסטיים) ; ג. אלה שהאמינו שהיהדות חייבת להשתכלל על מנת להתיישר על פי רוח התקופה ובהם המשכילים וההטרודוקסים/פרוגרסיביים. ומכאן: הממסד יכול היה להתמודד רק עם הזרם המרכזי, וחוסר יכולתו להתמודד עם השוליים הגיע או מפני שלא עמד על המשמר והיה ער לרוחות הנושבות (מתוך קבעון ויהירות), או מפני שמלכתחילה הוא מעודד לבינוניות ולכן כשהשוליים חזקים מדי ומתעקשים להשאר בצדדים הוא לא יודע להתמודד איתם (כלומר, שוב, זה היה חזק ממנו כי “הרוח גילתה את עצמה”). ובמילים אחרות, מה שהיה הוא שיהיה.

בשנת 2001 הוציא פרופ’ ניב אחיטוב מאונ’ תל אביב את ספרו “עולם ללא סודות” שעסק בחברת המידע הפתוח, החברה שחיה בעידן בו מחיר ההגנה על הנתונים יהיה גבוה כל כך – עד כי אנשים יגיעו למסקנה שמיותר עבורם להגן על המידע שלהם, והם רק יכולים להניב מכך רווחים. הספר דן בסוגיות אתיות סביב שאלת הפרטיות, והציג תרחישים אופטימיים ופסימיים של היום בו כולם ידעו את הכל עליך ובאופן עקרוני גם אתה תוכל לדעת את הכל על כולם.

הבעיה ביום הזה תהיה שבעוד לאחרים יהיה הידע המספיק בכדי לדעת עליך את הכל ולעשות בו שימוש יעיל, לך לא תמיד יהיה הידע הזה ולכן לא יעזור לך שהכל מונח לפניך אם אתה לא יודע מה לבחור. כריית מידע היא מציאת מחט בערימת שחת, וכדי להצליח במשימה זו יש להתמצא במבוך ולהתמחות. מי שיידע יקבל יתרון אוטומטי על פני האחר, והברירה תוותר בידו של האחר, האם לקבור את הראש באדמה ולהיות נתון לחסדי טוב ליבו של כורה המידע, או לקחת אחריות על חייו הממוחשבים. סביר אגב שגם במקרה כזה הוא לא יוכל להתמודד מול אובדן הפרטיות שלו, כי האח הגדול יכול לראות את כל מה שהוא עושה – לו רק יידע לעבד את העושר הגלוי לפניו.

האח הגדול הזה הם האנשים שיידעו לעבד את המידע הרב הזה, אלה שישלטו הלכה למעשה בהמונים שיהפכו ללא יותר ממספרים. האח הגדול הזה הוא הנומראטי. סטיבן בייקר הגה את השם הזה כשקרא כך לספרו שיצא לפני כשנתיים באנגלית, כעת הוא יוצא בתרגום העברי שלו בהוצאת מודן תחת השם “אשפי המספרים“. נומראטי על משקל האילומינאטי, אגודת הסתרים שעל פי תאוריית הקונספירציה שולטת בעולם. אף על פי שהנומראטי לא יהיו בהכרח מאוגדים בדרכי סתר, כל אחד שיוכל לגשת למידע יוכל להתנהל גם באופן עצמאי. הנומראטי הוא שם כולל לחבורה הלא מאוגדת של אותם מקצוענים, בעלי מקצוע העתיד, אותם מייעד כאמור בייקר לשלוט בעולם.

בייקר מראה איך התנהגותו של האדם בעידן הטכנולוגי עשויה להיות מומרת לסמלים שבסופו של דבר יקודדו למספרים, מספרים ניתן לחקור בעזרת סטטיסטיקה והסתברות וכך גם התנהגותו של האדם תהיה ניתנת לניבוי והאדם יהפוך מאישיות ופנים לגוש מספרים. במבוכים ודרקונים לדוגמה תכונותיו של האדם הפכו למספרים, במשחקי הספורט הממוחשבים היו אלה יכולותיו. השאלה היא האם יהיה ניתן להפריט את התנהגותנו לתכונות המדויקות, שיהוו קטגוריות בטבלת הניבוי הזו, או שמא התנהגויות מסויימות יצליחו לחמוק מעין האח הגדול ובמידה מסויימת נצליח לשמור על מידה זו או אחרת של פרטיות (או סתם להתל בו). אם כן, יש נקודת אור. או לא… התסריט שבייקר מצייר הוא ברובו דיסטופי. האם אנחנו הולכים לקראת עולם שבו רק נוכל להשלים עם חוסר האונים שלנו?

אם נקבל את מסקנתו של פרופ’ אחיטוב ב”עולם ללא סודות”, אולי נבין כי אין לנו לחשוש מחוסר אונים דיסטופי. הפרטיות שלנו לא הכרחית בכדי שנאבק עליה, אם נבין את זה חיינו יהיו רגועים יותר. חקיקה מתאימה יכולה להגן עלינו מפני רוע וכובד ידו של האח הגדול, אם רק נהיה נמרצים וחכמים מספיק. ובכלל, הבעיה היחידה שיכולה להתעורר משלטון הנומראטי היא אם הם יהיו כפופים למרותו של השלטון (במקרה הזה: CIA) – שאם כן, אף אחד לא יוכל לפקח עליהם, ובמקרה זה האח הגדול יהיה תעתיק של הדיקטטורה האורווליאנית. אם הנומראטי יהיה מופרט, והתחרות תהיה חופשית, “היד הנעלמה” של שוק המידע תפעל לטובת הפרט. המרץ של חברי הנומראטי לפתח תכשירים מועילים יגבור על תשוקת ההרס, ויאיץ עצמו בקצב דומה לזה של חוק מור או ה-X Prize. הנומראטי רק ירצו להועיל להמונים שהפכו למספרים, אם לא יהיו כפופים לשלטון. הם יפתחו מערכות חיזוי התנהגות שישרתו אותנו ולא ינצלו אותנו, יעזרו לנו לחסוך ולא יגרמו לנו לבזבז. יוכיחו לנו שאנחנו צועדים לקראת האסכטון האינפורמטיבי.

השופר המסורתי הוא מין חצוצרה, ומשויך למשפחת כלי הנשיפה ממתכת. זאת משום שגובה הצליל בו נקבע רק על פי עוצמת הנשיפה והאוברטונים. אין בו חורים והצליל מופק בו ישירות באמצעות הנשיפה בפיה, עד שהוא יוצא מצדו השני. שופר שיש בו חורים או סדקים כלשהם פסול הרי לתקיעה, אבל ראוי לזכור שלפני שמדובר בכלי פולחני, שופר הוא קודם כל כלי נגינה. ומהקדומים שבהם. היתרון שלו, בהיותו עשוי מקרן, הוא הקלות היחסית שבה ניתן להפוך אותו לחבר דווקא במשפחה האחרת של כלי הנשיפה מעץ. מחוררים אותו, וכך ניתן להפיק ממנו את הצליל בעזרת שינוי גודל ערוץ התהודה של האוויר, על ידי פתיחה וסגירה של החורים בו. כשמוסיפים לקונסטרוקציה הזאת פיה וצוואר, היא הופכת את השופר המחורר לסוג של סקסופון, והרי לכם כלי נגינה חדש ומוזר מעט, שמפיק צליל שנמצא איפה שהוא בין דידג’רידו ושופר.

הסקסונופוניסט אריק לבנת עומד מאחורי כלי נגינה כזה (שבינתיים נקרא שוֹפַריק), אותו הוא מפתח ומטפח בכוחות עצמו, בניסוי וטעיה, משל היה אדולף סאקס (ממציא הסקסופון). לבנת מנהל כבר שנים דיאלוג עם המוסיקה היהודית ומשלב בינה לבין ג’ז מקורי במסגרת הרכב משותף לו ולאחיו אביב, השניים אף הוציאו בשנת 2000 אלבום שהוקלט בהופעה חיה בסניף הפולני של מועדון הג’ז היוקרתי Blue Note. במופע החדש שלו הוא ממשיך את הפלירט הזה בשילוב כלי הנגינה החדש, ‘משוחח’ עם יצירותיו של צ’ארלי פרקר האגדי ולמעשה כותב מחדש יצירות שלו באמצעות “החדרת המודוס היהודי השורשי אל הביבופ”. כך נוצרת לטענתו “פריזמה חדשה שמאפשרת לנגנים המלווים להוציא את המוסיקה הזו באימפרוביזציה חופשית למחוזות חדשים”, בין מוסיקה אפריקאית (הפרקאשניסט, אורי נווה) לקלאסית (הפסנתרן, יואב כהן) וג’ז כמובן (קלידן בס, עומר ריז’י)

אריק לבנת – קְוורטֵט, מופע בכורה במועדון “שבלול ג’אז”, 9.9.10 בשעה 22:00
(הופיע במקור: ישראל היום, 27.8)

להאזנה לעיבוד השופריק של הקטע “billie’s bounce” של צ’ארלי פארקר שהפך ל-”rabbi’s bounce”

בראשית ימיה של הציונות ספגה דמותו של ירמיהו הנביא התעלמות, אם לא לעג. הוא נתפס כנביא החורבן וכאיש הקינות של תשעה באב. חברה שרצתה להחיות את עצמה לא יכולה היתה להרשות לעצמה לתת דגש למי שבישר את נפילתה. ובכך חטאה של הציונות – היא היתה אופטימית מדי והעדיפה שלא להפנים את הלקחים מספר ירמיהו, היא נאחזה במסורת שמבטיחה “מסורת בידינו מאבותינו, בית שלישי לא ייחרב”. הבית השלישי הוא המדינה ואם היא הוקמה הרי שיש לה פוליסת ביטוח אלוהית. במחיר זה הציונות עשתה כמה וכמה טעויות, שחלקן חטאים מוסריים ששקולים בדיוק לאלה שעשה העם ונגדם יצאו הנביאים בימי חורבן הבית. אילולא ההבטחה היתה המדינה מיועדת לכליה, אם יש אלוהים, אבל היהירות מעלימה את תובנה זו מעיני היהודים. על נקודה זו מבקש לעמוד בני לאו בספרו החדש “ירמיהו – גורלו של חוזה“, שרואה אור כעת בהוצאת ידיעות ספרים.

נפלא מצד אחד, מצער מצד שני, שהשיח מאז 1967 הפך לשאלה מתי יקיץ הסוף על מדינת ישראל והאם אכן זה יקרה. ומלחמת ששת הימים היא אכן אבן הבוחן בסיפור העכשווי. אפשר לדבר עליה בשתי צורות: כמלחמתו של חזקיהו באשור, והנס הגדול שפקד את ירושלים לאחר תפילתו של הנביא ישעיהו – עימו מעדיפים הציונים להזדהות כנביא הנחמה. או כמרד של צדקיהו בבבל, הבאים לנקום את כבודם, מוסחים ועוזבים אך שבים לנקום. צדקיהו ביקש אז מירמיהו להתפלל על ביטול הגזרה כפי שעשה ישעיהו, ירמיהו ידע שהגזירה נחתמה וכך אמר גם למלך. עם בואם של המצרים אל החוף הצפוני, הבבלים עזבו את כיתור ירושלים בכדי להלחם עם אויביהם. היה נראה שהגזירה בוטלה, ואכן בני ירושלים שמחו על כך והיו בטוחים שאלוהים עשה נס על אף שירמיהו ניבא לרעתם. הם אף הכניסו אותו לכלא, בשל התעקשותו על כך שאסור להם להיות שאננים, מפני שהחורבן יהיה אף יותר כואב אילולא ידעו שגורלם בידיהם. במקרה של ירמיהו הגורל היה כניעה לבבלים, במקרה שלנו גורלנו נתון למחלוקת – חלק מהעם חושב כך בעקבות אנשי הבשורה שלו, וחלק אחר חושב אחרת.

אנשי הבשורה העכשוויים בעידן התקשורת הוא הפובליציסטים. לאו משוה בין התפקיד המסורתי של הנביא המוכיח בשער לבין הפובליציסט, אותו אדם שעומד מחוץ למערכת ומשתדל בכל כח כתיבתו או דיבורו לשכנע את אנשי קהילתו בצדקת דבריו ובסכנה האורבת להם אם לא יקשיבו לו. ואכן, אז כמו היום, ישנם פובליציסטים לשני הצדדים – חלקם דוברים אמת, אלה שצודקים, וחלקם האחר שקר. חלקם מוליכים את העם שולל, מטעמים אינטרסנטיים וחלקם משלמים על כך במשרתם אם האח הגדול לא אוהב את צורת ההתבטאות שלו. ירמיהו של טרום החורבן היה במקרה הזה “שמאלן”, כביכול, רודף תבוסתנות כנגד הרצון הלאומני של העם. לא הייתי אומר שהטון של לאו מספרו הוא פוסט-ציוני, על אף שמשתמע מדבריו שאם הימין הניצי ימשיך בפעולותיו היהירות, אסון יבוא על העם. על אף שמשתמע מדבריו שהעוולות המוסריות שהימין מבצע בחסות אותה היהירות (והאלוהים) מקטרגות עליו בבית דין של מעלה. אני לא רוצה להכניס דברים לפיו, אלא להמליץ למי שמעוניין לקבל השראה מסיפור תנכ”י בכדי להבין את המצב הפוליטי בישראל, לקרוא את ספרו.

נטורופתים טוענים שחלב בשקית בריא פחות מחלב בקרטון, בשל פליטת רעלנים מהפלסטיק שהופך אותו לרעיל יותר. לטענתם השקית זולה יותר כי היא בריאה פחות, הקרטון יקר יותר כי בטיחות עולה כסף. כך, הם טוענים, השכבות החלשות נדפקות פעמיים, הן גם הופכות לחולות יותר כי הן נאלצות לקנות אוכל תעשייתי וגם אין להן כסף לתרופות. ובכן, בירור מעלה כי ההפך הוא הנכון, חלב בשקית הוא גם בריא וגם ידידותי יותר לסביבה. כך לפחות על פי המידע שברשת.

מסתבר שחלב בקרטון עובר פסטור-על ומפחית מהטריות של החלב, בשונה מחלב בשקית שעובר פסטור רגיל בלבד. בנוסף, בחלב בשקית יש פחות פלסטיק מחלב בקרטון – כך מסתבר. קרטונים מכילים ציפוי פלסטיק פנימי שימנע רטיבות באריזה החיצונית, שקיות מכילות פחות נפח של פלסטיק. ההבדל יכול להיות באיכות הפלסטיק. אכן, החומרים של החלב בקרטון לעיתים “בטוחים” יותר, אבל קרטונים כאלה נמכרים במהדורות מיוחדות ויקרות. לחלב בקרטון אין יתרון מלבד הנוחות שלו, והעובדה שהוא לא מתפוצץ ומרטיב את סביבתו, כך שהוא נח לצרכן. אפשר גם לסגור אותו הרמטית, וכמובן התאריך האחרון לשיווק רחוק יותר – עוד יתרונות שיתנו לצרכן העדפה, אם הוא מחפש חיים של לוקסוס.

אלא מה? ככל שחלב מפוסטר יותר (ובמעלה יותר גבוהה) כך האיכות שלו יורדת, ותאריך התפוגה שלו מתרחק. כך יוצא שחלב בקרטון קרוב לתאריך התפוגה שלו הוא פחות טרי מחלב בשקית קרוב לתאריך התפוגה שלו, ומן הסתם בריא פחות. כלומר, שקית חלב היא גם טעימה יותר, וגם טריה יותר. ראוי לציין שתנובה טוענת שלהנחה זו על טריות החלב אין אחיזה במציאות, “גם בטעם אין כל הבדל בין תכולת האריזות”. שיהיה.