האימה הערטילאית מפחידה יותר

ההצגה "מסיבת יום הולדת", בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ, נותנת פרשנות מעניינת למחזה הידוע של הרולד פינטר ומצד שני, כמו המגמה הרווחת ביום, האלימות הפעם היא גם נגד המחזאי… ובקיצור, רגע לפני שהיא יורדת (נותרו עוד פעמיים בלבד, אחת מהן ממש הערב) אל תפספסו מחזה שלא אגזים אם אגדיר אותו חובה לכל חובבי פינטר. מעניין, נועז, גן עדן לפרשנות תאטרלית דרך עיניו של במאי שהוא דווקא קולנוען.

:: . ::

קפקא עשה "קריירה" מחוסר וודאות קיצונית. הנבואה שניתנה לו בישרה אימה ערטילאית וכללית על האנושית, על החלשים, על מיעוטים, על 'אויבי המשטר' ועל כל מי שמודר מסיבות שאינן ברורות לו ולפעמים גם לא לרודפיו. ברומן "הטירה" מרגישים זאת בכל פיסקה ועם זאת, עדיין מצפים שהדמות הראשית, "'ק'" (ויש טוענים ש"ק'" מסמן "קפקא"), יגיע לטירה, אבל הוא מעולם לא הגיע לשם וגם לא יגיע. ב"המשפט" לא ברור ומי מקטרג על הגיבור (יוסף ק', וגם לק' הזאת מתייחסים רבים כ"קפקא") ומאיזו סיבה, ונחשפת מערכת דמונית שנעה מבירוקרטיה מפלצתית רגילה למשהו מטאפיזי חובק כל, קפקא מת ב1924, אבל ניתן כבר להרגיש את ביצירתו את העתיד לבוא.

הרולד פינטר, יהודי אחר שמחזהו הראשון, "מסיבת יום הולדת" הועלה ב1958, חי בדור מפוכח יותר מקפקא, דור בו המנגנונים המאיימים רק השתכללו בעזרת הטכנולוגיה ובעזרת הפיכת הייאוש ל"יותר נוח". פינטר והמחזאים שמשויכים לזרם "האבסורד" (פינטר לא משויך לשם תמיד בצדק והרי שיוכים ז'אנריים הם לא עניין לאמנים אלא לחוקרים), ביטאו אבסורד קיומי תוך כדי מרידה בקונבנציות תיאטרליות כמו נארטיב עלילה הגיוני, זמן לינארי וכיו"ב.

המחזה עוסק בדמות של סטנלי, נגן פסנתר (שגם זה לא מוגדר עד הסוף ובכוונה) המתגורר מזה שנה וחצי בבית הארחה של הזוג מג (במשחק תזזיתי מלא בחירות מעניינות של אמילי בן-עמי) ופיטי. השלווה מופרת כאשר מגיעים לבית, שנראה שהוא לא המקום הכי מצליח בעולם, גולדברג ומק'קן. השניים משנים באופן מיידי את מאזן הכוחות בבית, אך לא ברור מה הם רוצים. ביחד עם מג ולולו, ששתיהן כרוכות אחרי סטנלי, מתכננים השניים וחוגגים לו מסיבת יום-הולדת (שברור שזה לא באמת יום ההולדת שלו), במהלך המסיבה השניים מתחילים לחקור אותו, לשאול אותו שאלות מופרכות, לנאום לו נאומים הזויים המזכירים שטיפת מוח אך מועלים בצורה אגבית ובחיוך, ומפעילים עליו לחצים פיזיים ופסיכולוגים שממוטטים אותו.

גולדברג ומק'קן, בין הם תליינים או קורבנות שהפכו לתליינים מייצגים אימה ערטילאית שיכולה להיות הכל, החל מהדת, הטכנלוגיה, משטרים אפלים, משטרים אפלים המתחזים לנאורים, מוסדות חברתיים שונים, תאגידים ועד לקולות בתודעה של סטנלי. פינטר בונה את המתח היטב, מהמערכה הראשונה בין מג לפיטי ובין מג לסטנלי עם דיאלוג קולח ומשעשע, קצת אבסורדי, קצת מצחיק וקצת מטריד ועד למסיבת יום ההולדת, שסופה לא ברור ועד הסיום, בה משתמע כאילו גולדברג אנס את לולו ואולי הייתה גם אלימות מצד סטנלי ועד לסיום בו לוקחים גולדברג ומק'קן את סטנלי איתם כבובה.

המחזה הוא גן-עדן לפרשנויות של בימאים, בהפקה הזאת, של אמיר וולף (שבא מקולנוע) התאורה והתפאורה מעולים, הבחירה של המוזיקה הוסיפה מימד נוסף שעוזר לאנשים שלא בנוים לתיאטרון אבסורד, להתחבר למחזה בעוד רובד.

סטנלי מופעל בסוף על-ידי שלט של מכוניות צעצוע לילדים ומתפקד לפי פקודה של מק'קן דרך השלט, טריק המעצים את אמירתו האישית-פוליטית של פינטר. בפרשנות של וולף נוספו דברים נוספים והושמטו אחרים, כמו שגולדברג ומק'קן לוקחים גם את פיטי – מה שאולי בא להגיד שמי שמזמין אליו כוחות כאלו, אפילו אם הם לא מופנים אליו, יהיה גם קורבן להם – זאת אמירה פוליטית אבל אולי התאפשרה עקב עידן הניו-אייג' של היום – חשיבה על כוחות כאלו מביאה תוצאות רעות וכיו"ב. אולי פינטר שניבא אלימות, היה קורבן לזה שיקצצו או יוסיפו דברים למחזה שלו בלי שתהיה לו שליטה על כך…

כמו כן, הדמות של סטנלי, שמשוחקת נהדר על-ידי רובי פיינברג לא בטוחה בעצמה, יודעת שיש משהו שם, שזה לא סתם קורה, נותן הרגשה של אשם, במחזה המקורי הוא מפגין יותר כעס ואלימות כלפי מג המרעיפה עליו אהבה וזה רוכך בהצגה הנוכחית.

חובה לכל חובבי פינטר, הצגה נועזת שאי-אפשר לראות בתיאטרון הרפרטוארי, וזווית מעניינת על התיאטרון מקולנוען. המחזה יעלה עוד פעמיים בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ' (תחנה מרכזית חדשה, קומה 4 , מתחם אמנים) ביום חמישי 30.7 בשעה 20:30 ובמוצ"ש 1.8 באותה שעה.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה