לדוג דגי זהב

העולם הוא רשת שלטכנולוגיה יש תפקיד להסיר את החציצות שבה ולקשר בין כל המרכיבים שלה. היא עושה זאת בעזרת התקשורת, שמתגברת על החציצות של הזמן והמרחב ומאפשרת תעבורת נתונים יעילה. שני הכלים העיקריים שמשמשים את התקשורת הם הניידות והשפה, קומבינציות של שניהם (כתב, דיבור, דואר וכו') הפכו את החברה האנושית לגוף שמעצים את עצמו על ידי הפעלת דינמיקה פנימית של מידע. הגוף הזה יגיע אל פסגת תכליתו כשימקסם את תעבורת הידע הזו, המקסימום כנראה הוא מצב שבו הרשת שהוא מהווה תהיה שלמה, חסרת חורים ובעלת קשרים חזקים בין כל האקטורים.

סביר שבעולם המציאותי שלנו רשת כזאת הינה בלתי אפשרית. בשל מגבלות הזמן והמקום, לא כל האנשים יכולים לשמור על קשרים חזקים כל כך, משום שאין לאדם זמן להשקיע בכל הקשרים שלו והוא גם לא מסוגל לממש את כל הקשרים פיזית בעת ובעונה אחת. לכן במסגרת האילוצים הללו על מנת למקסם את העצמת ה"גוף" הזה שנקרא רשת חברתית, האדם צריך לעמול בצורה כלשהיא כדי ליצור לעצמו את המצב הטוב ביותר. במילים אחרות, מאחר שמצב שבו כולם חברים טובים מאוד של כולם, ויקרים האחד לשני כבבת עינם בשביל לקמבן אותם, הוא בלתי אפשרי, החברה עצמה תעצים את עצמה על ידי שימור החברויות המועילות ביותר לה. וכך גם ברמה האישית, לאדם לא תשאר ברירה אלא להשקיע בחברויות הרווחיות ביותר לו על מנת להעצים את עצמו – משום שאם לא ישקיע בקשר עם אנשים שאינו פוגש ביום-יום, הם יתנדפו, אפילו ייעלבו, מפני שיצפו ממנו להעמקת הקשר.

היכולת הזו נקראת נטוורקינג, מקסום ההעצמה האישית הזו נחשב להפקת המיטב ממנו או למנת הרישות (NQ), הכישורים של האדם לרשת את עצמו יכולים להקרא אינטליגנציית רישות וכך אנשים שיודעים להפיק את המקסימום ממה שיש להם, להתקמבן על הטוב ביותר ולהפיק רווח מהחברים שלהם נחשבים לגאונים. האמרה "אמור לי חבריך ואומר לך מי אתה" הופכת לרלוונטיות ביותר, משום שפתאום חשוב לא רק שאדם יהיה חבר טוב, אלא שיהיה חבר טוב של האנשים הנכונים ביותר, אלה שיכולים לעזור לו להגיע רחוק ככל הניתן, אלה שמרכיבים רשת איכותית. הספר "כוחם של קשרים" שיצא לאחרונה בהוצאת מטר, מדבר על תורת הרישות הזו וכולל לא רק הסבר על יתרונותיה של רשת יעילה אלא גם כללי אצבע של איך להפוך את הרשת שלך לטובה ביותר.

הערה: ניתן להבין כאילו שחברויות אמורות להיות תכליתיות בלבד ושווה להשקיע רק בהן, עד למצב שבו כדי להפיג את המתח בהן יש להפעיל מניפולציות רגשיות כדי לתת תחושה שהן פחות תכליתיות. כך למעשה יוצא שכדאי להשקיע רק בחברויות עם אנשים שיוכלים לקדם את האדם, וחבל להשקיע בקשרים שלא יתרמו כלום, כמו עם אנשים עם מנת רישות נמוכה. דעתי מתחלקת לשתיים: א. חברויות טהורות מועילות גם הן, בעיקר לחיזוק האגו. חברויות תכליתיות מועילות לקידום אישי בלבד, ולרוב הן קרות ; ב. נתינה אלטרואיסטית של חברות הופכת לטבע שני וזולגת גם לחברויות תכליתיות. על חברים שאינם מועילים ניתן "להתאמן" כדי להתנהג בצורה טובה יותר עם חברים שכן מועילים ולכן שווה לטפח את החברויות איתם.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה