בורסת תשומת הלב

להיות נשוי זה קשה, כפי שאמר אלכסנדר דיומא הבן, "כבלי הנישואים הם כה כבדים עד כי יש צורך בשניים כדי לשאתם. לפעמים בשלושה". הם כבדים לא רק מפני שהם דורשים התמסרות לאדם שאתה עשוי לבוא איתו בחילוקי דעות, אלא מפני שהם כוללים בתוכם השקעת זמן גדולה שבאה על חשבון דברים אחרים, בתחילה לרעיה ואחר כך לילדים. כאילו שחיי משפחה הם עול, שאדם רץ לקבל אותו, במין תשוקה מזוכיסטית.

אבל יש דרך להתגבר על זה. ילדים גומרים את הזמן, אבל אפשר לשמור אותם עסוקים כדי שיהיה מעט זמן לנשום מהמאמץ שקשור בגידולם. בשביל זה יש טלטאביז, ובגיל 5 שזה כבר לא עובד יש תמיד משהו אחר. לכל גיל יש את המסיחים שלו. התרבות הפופולרית משרתת אותנו, היא גם מחנכת את הילדים במקומנו!

מצד שני, לא מביאים ילדים לעולם כדי להסיחם אלא בכדי לגדלם. כאילו שיש כאן איזה אינטרס שילדים שבאים ממלאים אותו, ואין כאן תשוקה מזוכיסטית גרידא. אנשים מביאים ילדים לעולם בשביל שתי מטרות: א. להרגיש טוב יותר עם עצמם, ב. כדי שיהיו להם חברים חדשים שיש להם קשר דם איתך ולכן הם מחויבים אליהם. משמע, על הילדים מפעילים מניפולציות רגשיות מתוקף היותם מחויבים להורים, כדי שישעשעו אותם. אנשים עושים ילדים ממניעים כאילו-אלטרואיסטים, אבל אגואיסטיים לגמרי. אנשים מביאים אותם כדי שירגישו ש"עשו את שלהם", ועכשיו יוכלו לשחק עם מישהו פוצי מוצי ו"לנצל אותם", את תמימותם של הילדים. ואחר כך כדי שישרתו אותם, ויפרנסו אותם כשיהיו זקנים. שלא לדבר על זה שכש"עושים ילדים" למעשה גם נהנים מסקס, זה אקט אגואיסטי שכרוך בו גם תענוג גופני, פלוס פירות עתידיים

ההנאה הזאת עולה מאמץ. זה ברור. ילדים הם מכונות תשומת-לב, ערפדי תשומי, דורשים ומקבלים, ויונקים את כל מה שיש להורים שלהם ולסביבתם לתת. התמורה היחידה שהם נותנים הוא הפוצי מוצי, או תחושת החמדה, כשהם נחשבים חמודים בעיני מי שנותן להם את התשומי (יש כאן כמובן גם אלמנט של התנשאות, על שום מה הם מעוררי חמלה? על שום שהם לא מפותחים מספיק, חלשים, לא מודעים אפילו לעובדה שהמבוגרים שולטים בהם). בכל אופן, האם יניקת תשומי זה רע? לא חושב, גם ההורים הם ערפדי תשומי. כולם ערפדי תשומי, רוצים לקבל תשומת לב, כי זה משהו שבא במסגרת החבילה של להיות בן אדם. אם המבוגרים יכולים היו, הם היו מתנהגים כמו ילדים, לקחת שלא על מנת לתת בחזרה. או שמא, לקחת על מנת לתת בחזרה תחושת חמדה שהיתה גורמתך למבוגרים להחשיב אותם כלא בוגרים מספיק, ולהפעיל עליהם את אותה הסנקציה החברתית – כאילו שממבוגרים "נדרש" להתנהג כמו מבוגרים, והיחס לילדים הוא סלחני כי הם בסך הכל ילדים.

המסקנות שאני מגיע אליהן:

  • החיים הם זירת סחר בתשומת לב. תשומת לב היא מטבע עובר לסוחר ומהווה למעשה הון רגשי
  • מבוגרים נותנים תשומת לב בתמורה לקבלה, עשיר הוא מי ששמח במנת תשומת הלב שיש לו (עני הוא מי שיש לו חסרון)
  • מתן תשומת הלב הוא תנאי ליחס של החברה אל האדם כמבוגר, מי שלא נותן תשומי מקבל יחס של ילד
  • מי שלא נותן תשומי, נותן משהו אחר במקומו: הפריווילגיה להתייחס אליו כ-"חמוד", יחס מתנשא וחומל
  • "חמוד" הוא מישהו שלוקח תשומת לב ולא נותן בחזרה. חידוד: כשמישהו "חמוד", לעיתים רוצים לתת לו תשומת לב ללא דרישה לקבל בחזרה
  • במקרים כאלה, את תפקיד הדרישה ממלאת תקווה שאם לא התגשמה תהפוך לאכזבה, או לעיתים כבגידה
  • ילדים באים לעולם כדי לספק את התאווה לחמדה, שיתייחסו אליהם כאל "חמודים"
  • לחלופין: ילדים באים לעולם כדי שימלאו את עתודות תשומת הלב, בזקנותם של הוריהם
  • לצורך כך מסכימים ההורים לוותר על מנת תשומת הלב שיש להם לתת, כדי לקבל אותה בריבית דריבית מתוקף המניפולציה הרגשית של ההורות
  • לעיתים הורים ישקיעו בילדיהם של האחרים, רק כדי לקבל תשומת לב של מבוגרים אחרים. או של הילדים עצמם, לאחר שיספגו את המניפולציה
  • הורים שיודעים שלא יצליחו לקבל תשומת לב בעקבות הורותם, וגם לא את "הכבוד" הראוי להם בעקבות השקעתם, ירגישו נבגדים ומחוסרי תשומי
  • שלושת הנושאים של כבלי הנישואים הם שני ההורים והילד. כלומר, לעיתים לא מספיק להיות בזוג כדי לספק את מנת התשומי וצריך מרכיב נוסף – ילד
  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

One thought on “בורסת תשומת הלב

  1. מרמיט הגיב:

    אני לא יודע מאיפה שאבת את ה"נתונים" שלך, אבל להגיד "התמורה היחידה שהם נותנים הוא הפוצי מוצי" זה קשקוש מוחלט, במטותא.

    אם מתייחסים אליהם בהוגנות, באהבה ובקשב, ילדים הם המורים הרוחניים הכי אמיתיים שהבנאדם יכול לאחל לעצמו. בשביל זה צריך גם להיות הוגן עם עצמי, כמובן, ולהיות מוכן להיישיר מבט אל דמותי (הלא-תמיד-סימפטית) כפי שהיא משתקפת מהם, מהתגובות שלהם להתנהגויות שלי.

    מי שמתייחס לילדים שלו כאל טמגוצ'י משודרג ו/או "ערפדי צומי" – מגיע לו כל החרא שהוא אוכל מהם.

השאר תגובה