אנרכיסט אנטי כריסט

בספרו "רוח הנצרות וגורלה" יוצא גו"פ הגל בהתקפה כלפי המוסר היהודי שלדעתו מסרס את רוח האדם בכך שהוא מגביל אותו מן האינסופי על ידי חיץ דמיוני שהוא מעמיד מולו. החיץ הזה לטענתו הוא המופשט והלא-טבעי, תוצר של התבונה שמנתק את האדם מגורלו ו"שולח אותו לגלות" בכך שהוא מגביל את עצמו מעבר למה שהטבע הגביל אותו. דווקא דמותו של ישו, הוא מציין, שמהווה סינתזה בין הטבעי (אנושי) לעל-טבעי (אלוהי), היא זו שמסירה את החיץ המפריד הזה ומחברת על ידי האהבה שלה. דווקא השחרור מהמוסר היהודי, הוא הגאולה הגדולה של ישו, משום שהמוסר היהודי הוא משחית. הגל מבקר כאן לאו דווקא את היהודים, אלא את היהדות והמגמה שלה להבדיל בין הניגודים קודש לחול, ולהגדיר את העירוב ביניהם ככאוס. מה שעומדת בבסיס דבריו היא גישה אנרכיסטית שטוענת שמערכת חוקים יצירת אנוש חוצצת בין האדם לגורלו, ושממסד באשר הוא שמחוקק הוא-הוא החיץ. בתוך כך הוא מאשים לא רק את היהדות, אלא את הממסד דתי באשר הוא שהגדיר אסור ומותר. כלומר, הגל הפרוטסטנטי לא חוסך את ביקורתו אף מהכניסה הקתולית שאימצה את הדוגמה היהודית של ההפרדה ובכך לטענתו סילפה את המסר המקורי של ישו.

הנראטיב ההגליאני, מסתבר, מציית להפליא לזה הגנוסטי שטוען שפאולוס (אבי הזרם הקתולי) סילף את הבשורה המקורית שמופיעה באוונגליונים הסינופטיים. באוונגליונים הללו (מתי, מרקוס, לוקאס) מתואר ישו כמי שנקט בקו שהטיף למעשה לאהבה חופשית שמזכירה מאוד פציפיזם מהסוג האנרכיסטי ולכך נחזור בהמשך. לא לפני שנציין שאהבה חופשית משמעה לרוב חיי מין פוריים. העובדה היא שדבר זה לא נשתמר בנצרות הקתולית, אלא שראוי לזכור שדווקא היא שהדירה את המין והטיפה לחיי נזירות בכך שהפרידה בין החומר לרוח ("מי שאין לו אישה טרוד באשר לאדון, ובעל אישה טרוד בחפצי העולם", ציווי מאת פאולוס). הנצרות הפרוטסטנטית לעומתה היא זו שהתירה לכמרים להנשא בכך שאיחדה בין שני הניגודים הללו, ולכן לא מן הנמנע שישו עצמו על פי התפיסה הגנוסטית הזו כלל לא התנזר ממין.

ראוי גם לזכור את המיתוס הגנוסטי מהבשורות האפוקריפיות (שרסיסים ממנו מופיעים גם ב"צופן דה וינצ'י") ועל פיו מריה מגדלנה היתה אשתו של ישו ואף היו לו ממנה צאצאים. כלומר, היא לא היתה זונה כפי שמתואר בבשורות הסינופטיות, אלא אשתו. הפסוק "נסלחו לה חטאותיה כי הרבה אהֶבה", לא מתכוון לומר כפי הפרשנות הקתולית שהיא היתה חוטאת וישו כיפר באהבה על חטאיה אלא ההפך, גם אילו חטאה במיניות שלה שהכשילה את ישו, נסלחו חטאותיה. הבשורות הסינופטיות עברו על פי טענה זו עריכה מסיבית מטעמים תיאולוגיים, שהם אלה שגנזו את הבשורות האחרות שמדברות במפורש על חיי מין פעילים של ישו. עובדה היא שהבשורות הסינופטיות לא מכילות אזכור מיני אבל מצד שני הן גם לא מציינות במפורש שישו התנזר ממין. מה עוד ששוב, אף אחד לא יכול להוכיח שהאזכורים המיניים שאכן היו, לא הושמטו בעריכה מאוחרת.

אבל יחד עם זאת, הקו האנרכיסטי המתואר שבו נקט ישו לא בהכרח מטיף לחיי מין חופשיים, יש להבחין בין מין חופשי לבין אהבה חופשית. מה שהיה מרכזי בו על פי מבקרי הנצרות (ומן הסתם גם הגנוסטיים) הוא הבעת האמון בכל, גם באויב. כאן אנחנו חוזרים לאנרכיזם ההגליאני. עקרון הגשת הלחי השניה על פיהם של מבקרי הנצרות בא ממקום של "לבלבל את השטן", ולהכניע את הרע על ידי הפרזה בטוב. גישה זו קרובה ליהדות בת זמננו, כאשר ההפרזה בטוב היא הדקדוק במצוות. ההפרזה בטוב במובן האתי היא יחס טוב באופן מפתיע למי שנקט כלפיך ברעה, גמילת טובה תחת רעה, כאן מדובר למעשה בדבר שמזכיר מאוד את מידת החסידות הפרושית. הטקטיקה הזאת של הגשת הלחי השניה נועדה ליצור אפקט הפתעה אצל האויבים, ולבלום את כדור השלג של האלימות. מידת החסידות הפרושית, אותה כביכול הגשימו ישו וחסידיו היא האידאל הגנוסטי שהיה אמור להשתמר אילולא הכנסיה הקתולית היתה ממסדת את הנצרות.

כלומר, על פי תפיסה זו נובעת המסקנה הבאה: הגנוסיס המקורי (שהוא, לטענת הגל על פי הפרשנות הזו, אותה העטרה שאמורה לשוב ליושנה) הוא קדם-יהודי וקדם-נוצרי, היהדות והנצרות בדרכן ובתורן סילפו את המסר המקורי בכך שהפרידו את אשר היה אמור לאחד. עזות הפנים שלהן היא ההאחזות באותה האחדה וההגדרה של הגנוסיס כדואליזם נקלה. אבות הכנסיה יצאו כנגד הגנוסיס משום שהוא היה מוניסטי ולא דואליסטי (מה שהם עצמם כן היו), הגנוסטיים הנוצרים היו אלה שהחזיקו בתפיסה הדואליסטית שהיתה זרה לרוח המקורית של הגנוסיס, כפי שנשתמרה דווקא בקבלה. אלא שגם ביהדות נחשבה הקבלה לאזוטריה, ולא נשתמרה בזרם המרכזי – בדיוק משום כך. הקבלה הגנוסטית דוגלת באנטינומיאניזם שמתאים לתפיסה של הגל בספרו, דבר שלא מתקבל על הדעת היהודית האורתודוכסית שמקדשת את חיי המעשה היהודים והמצוות. מקובלים שחדרו לזרם המרכזי של היהדות הם אלה שניסו לגשר בין האנטינומיאניזם הקבלי לקיום המצוות בטענות שונות. כמו לדוגמה: המצוות בטלות רק לעתיד לבוא, כשהעולם כולו שרוי ב"הוויה עילאית" (סיסמא שנותרה מעורפלת למדי).

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.