פסקול

באחת ה"פינות" החוזרות במגזין של השרת העיוור מנסים כותבים ליצור פסקול מן המוכן לספרים אהובים עליהם. אפשר לומר שהחיבור בין מוזיקה למדיומים אחרים הוא מובן מאליו, והשימוש בשירים מוכרים מאפשר ליוצר להניח עוד מסרים ביצירתו שלו, על ידי פנייה עקיפה לחוויות האישיות שלנו ופנייה ישירה יותר לרשמים האסתטיים שלנו. שימוש בציטוטים מאפשר גם לקשר בין שדות שונים ולהראות את מגוון ההשפעות שיש על היוצר ואת רגשותיו בעת היצירה. ישנם מדיומים שבהם השימוש במוזיקה מוכרת הינו מובן מאליו ואף נדרש – הקולנוע והטלוויזיה ניזונות רבות מכך ביצירת רגעים שנחרתים היטב בזיכרון. המילה הכתובה, לעומת זאת, איננה נהנית מיתרון מידי שכזה, על אף שטקסט כתוב היטב עשוי לכלול בתוכו גוונים ומקצבים. עבור אלו שכמוני, שמתקשים לשאת את הדממה בזמן הקריאה, ישנו הצורך לנגן מוזיקה ברקע בכדי להעשיר את החוויה. לרוב מדובר באיזה אלבום ארעי שאינו חופף לעלילה הלא צפויה אשר נפרסת לאורך הדפים, ואילו לעיתים ישנן בחירות מודעות ומושכלות (דוגמאות אישית – Shelter From The Ash בזמן קריאת "הדרך" של קורמאק מקארתי, או Pattern Recognition של סוניק יות', ששואב השראה באופן ישיר מספר בשם זהה של ויליאם גיבסון).

לעומת זאת, ישנם סופרים שמשתמשים באופן ישיר בשירים מוכרים בכדי להאיר מעט את הפן הרגשי של העלילה או לטעון אותה במסרים נוספים, משלימים או אירוניים. דוגמאות לשתי האפשרויות שציינתי ניתן למצוא בקלות בספר "טריינספוטינג", רק לצורך הדוגמא, בפרקים עם השמות "יש אור שלעולם לא כבה", שמצטט ישירות מהסמית'ס ומתאר חוויה מקבילה לאחת הבתים מהשיר, ו"סקוטלנד משתמשת בסמים כהגנה פסיכולוגית, שבו טומי רב עם החברה שלו ויוצא, מתודלק בספידים והמון אלכוהול, להופעה של איגי פופ, ומנציח בעצמו את המצב המתואר בשם הפרק והשיר (ששמו מעוות מעט למען זירת ההתרחשות המקומית). ספרים אחרים עשויים לבסס חלק מעלילתם ביחס לאלבום או שיר אחד ("נערה בתרדמת" של דאגלס קופלנד) ישנם גם ספרים שמתייחסים למוזיקאים בצורה ישירה, ומערבים אותם ואת יצירתם בחיי הנפש של הגיבורים ("ג'ק פרושיאנטה עזב את הלהקה" של אנריקו בריצ'י, שגם בו מצוטטים הסמית'ס). לאור כל זאת, די מתמיהה שבספרים שנכתבו בישראל לא נעשה שימוש בשירים כ"פסקול". מדי פעם שיר או אמן עשוים להיות מוזכרים, אך פעמים רבות הדבר עשוי בצורה מסורבלת ולא הרמונית עם העלילה, כמו למשל באזכורים ל"סוזאן" ו"עוד חוזר הניגון" בספר "מישהו לרוץ איתו", ואותם אזכורים משמשים לרוב כמין שלט גדול וצעקני שמנסה לכוון בכוח את תשומת הלב של הקורא ולטעון התרחשות, אפילו מינורית, בהמון מלודרמה.

לאור כל זאת, עמיחי שלו עשה ב"הנפשיים" דבר שונה – הוא בחר הרכב ישראלי מוכר, אך לא מוכר מדי, שזוכה למעמד מיתי בעיני אחדים, והפך אותו לחלק אינטגראלי בתוך האפיון של דמות המספר, מבלי להשתמש בה רק כ"תג" מסמן לאישיותו ומבלי להסיט את העלילה מהזירות העיקריות שלה – בסיס הטירונות של החיילים בעלי הפרופיל הנפשי ונפשו של אותו גיבור ראשי, אורי. הסיפור של אורי מתרחש מתישהו בסוף שנות השמונים-תחילת התשעים, וממנו עולה תחושה של ריקנות עצומה ושל אלימות שרירותית שמופנית באופן קבוע אל מי שחלש יותר. לאורי אין שום דבר ודאי בחיים – לא בבית, לא במשפחה ולא בעתיד, וכל מה שנותר לו בחיים זה להוריד את הראש, לצפות להתדרדרות הנפשית שלו ולשמוע את נושאי המגבעת. הוא בוחר לפרש אותם בדרכו שלו. הוא מודע לכך שהם בסה"כ להקה, שהם מועדים להתפרק ושהמסרים-לא-מסרים שלהם לא מובנים או מעניינים את הציבור, כמו שהעולם שלו אטום ולא מפורש. הוא נע בין גרופיות עיוורת להכרה בכך ש"המגבעות", כמו שהוא קורא להם, רק מהדהדים את הכלום שיש בתוכו, כאשר בחלק האחרון של הרומן ישנה נוכחות רבה ל"קול של אלוהים אחר", אולי השיר הכי תלוש וזועם שלהם.

הדבר היפה לדעתי ברומן הה הוא בכך ששלו לא "אונס" את הלהקה ושיריה, הגיבור שלו מפרש אותם בדרכו, והם משמשים כפסקול, לא כספר הנחיות למתרחש סביבו ובתוכו. נושאי המגבעת הם בחירה מעניינת בעיקר בכך שהמוזיקה שלהם אינה נכס צאן ברזל ידוע לכל והם אינם זרים לחלוטין. יש להם מספיק שירים וציטוטים מוכרים, כאשר גם איננו יודעים בדיוק או אפילו באופן כללי למה התכוון אוהד פישוף (אם הוא בעצמו מבין בדיוק), תמיד עומדת לפנינו מין תמונת עולם אחרת, מקבילה, שמראה את העכירות ומנסה ליצר אמירה מתוך בלבול גדול, או צעקה מתוך תחושה של אדישות. כמו אורי, גם אנחנו תהינו מה זה "עץ פקיד הדואר" או דמיינו אור וחושך באותו הזמן ושמיים שהולכים ונהיים אדומים. אני לא יכול לחשוב על להקה אחרת שהייתה יכולה לשמש פסקול שכזה, וגם לא לחשוב על הספר הזה בלי השימוש במוזיקה שלה. חשוב לציין, יחד עם זאת, שהמציאות שמוצגת על ידי הלהקה לא אמורה לייצג את מהלכי העלילה שלו. זה לא ספר על נושאי המגבעת, ויכלו להיות 20 או אפס ספרים אחרים שהיו נוגעים בלהקה הזו. כך או כך, גם אם הספר הזה, בסופו של דבר, לא קל לקריאה, לא נותן מעניק שום פורקן רגשי ויש לו לא מעט פגמים משלו, מגיע לעמיחי שלו ח"ח (בלשון צבאית) על שנתן לצלילים להיכנס לספרו, או לפחות הראה לנו איך מוזיקה חריגה עשויה להיתפש.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה