שעת סיפור

בבתי המדרש נוטים להתייחס אל החלק האגדתי של התלמוד בזלזול, אולי מפני שהוא מביך ולא מציאותי, אולי מפני שאין מקום לעיין בו והוא סתם סיפור, אולי מפני שהוא לא הלכה פרופר ולכן הוא סתם "בזבוז זמן". דפי האגדה הם בדרך כלל "ערומים", בלי כיסויים של תוספות ורש"י, "מריצים" אותם בסוף מסכתות, לומדים אותם לשם ה"בקיאות", לא מעמיקים בהם משום שהם נספחים, אישושים, הערות, אנקדוטות, סיפורים ש"נדחפו" להם לאיפה שהיה אפשר להכניס אותם רק כדי שישרדו, וכו'. מסתבר שהיחס אל האגדות הוא פשוט יחס של התחמקות, אין להם אבא ואמא, לא ברור מי סיפר אותם ולמה, לא ברור אם הם בכלל אמיתיים, לא ברור אם יש להם מוסר השכל אמיתי או ערך היסטורי, יש להם דין של "דרוש וקבל שכר", אבל בשום אופן לא "דרוש וקבל תובנות". והשאלות האלה באמת העסיקו את החכמים במשך הדורות, כיצד יש להתייחס אל האגדות הללו ומה המעמד שלהן בעצם? הרי הן לא נמצאות שם סתם, וחוץ מזה אלה לא סיפורי ילדים שאפשר לספר לאנשים החכמים שלומדים אותן ובאמת מאמינים לגוזמאות שבהן, אז מה בעצם מטרתן? "אגדתא", ספרו של שמואל פאוסט (הוצאת דביר) בא לגלות את הטפח שהוסתר, ולהתמקד דווקא בהן, באגדתות, כדי להראות את המסרים הלאו דווקא סמויים, ההסתרה שהיתה היא בתשומת הלב שלא ניתנה ולא כי קשה למצוא אותם, הם גלויים ורק צריך לקבל אותם – פאוסט מגיש אותם על מגש של כסף ומגלה את עולמם של חז"ל למי שלא ניגש אליו עד כה. אולי מפני ש"נכנע" לזרם הדוחק אותן, אולי מפני שנמנע מלגשת אל התלמוד כי הוא זועף, כי יש לו פוזה של "דוחק" סיפורת יפה… אז הנה הצ'אנס.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה