קשה יש רק בטכנו

כשאומרים לכם שלמרות ההצהרות של פרנקפורט, הטכנו לא באמת הומצא שם, ושפרנקפורט אוהבת לנכס לעצמה את הכבוד של האחרים, ספרו להם על מארק אקרדיפן. נכון, למרות שהוא איש פרנקפורט בכל רמ"ח אבריו, הוא נחשב לבן חורג של הטכנו הגרמני. דווקא בהולנד ובבלגיה הוא הפך לכוכב פופ. וחוץ מזה, כבר שנים רבות שהוא לא פועל בעיר, אלא דווקא בהמבורג. ובכל זאת.

מארק אקרדיפן, טראונר, נחשב בקרב חוג מעריציו כנביא, כאגדה. לאורך 30 שנות הקריירה שלו הוא הוציא תחת עשרות שמות, עשרות קלאסיקות, כל אחת הטרימה את זמנה והמציאה את הטכנו מחדש. הטכנו הקשה יותר וכל מה שנקרא הארדקור יונקים ממוסיקה שהוא עשה שנים לפני כולם, סצנת ה- Gabber קרויה על שמו. סביר שאילולא היה עושה את זה בצד הקודר והרחוק יותר של הטכנו, שלא תחת תחפושות, שלא תחת פרובוקציות, הוא היה הרבה יותר מפורסם.

אקרדיפן הקים ב-1989 את הלייבל PCP ביחד עם שותפו "דון דימון", בפרנקפורט. PCP הוא שמו המדעי של "אבק המלאכים", סם הזיות קשה, השם תחתיו התפרסם להיטו הענק הראשון היה קרוי על שם המסקלין. שמות שונים היללו את הטריפ ונשאו את שם ה-E, כביכול משום שטכנו-פטישים הוא ידידותי לסמים. אבל מאחורי הקלעים הלייבל קידם אג'נדה סטרייט אדג'ית. מקרה מפורסם הוא עטיפה של אחד מאוספי Frankfurt Trax (הסמפלרים של PCP), ועליו קריקטורה שמציגה בליין שמציעים לו כדור אקסטזי אך הוא מסרב אליו. בראיונות התבטאו השניים כנגד הסמים, משום שכדי להתחבר למוסיקה ולוייב לא צריך עזרים כימיים, משום שהסמים מזנים את התדמית של הטכנו. קטע של PCP פתח את האוסף האנטי-גזעני "No More Ugly Germans", בקטע בשם "נאצים טפשים, לכו להזדיין".

הקטע של "מסקלינום יונייטד" שהופיע במקור ב-1990 נחשב כקטע ההארדקור טכנו הראשון. ההצלחה שלו הביאה את הסצנה הניו יורקית להתאהב בצליל הזה ולקחת שמאלה חזק מהצליל הניו ביטי של הטכנו, כפי שהיה בפרנקפורט עד אז (מבית מדרשו של Talla 2XLC) אל הצליל המתכתי, הכבד והאפל. את הצליל האופייני לקטע הזה, לקח מאוחר יותר ג'ואי בלטראם והפך לקלאסיקה בשני קטעים שלו, "Mentasm" ו-"Dominator" שיצאו ב-1991 ופרסמו את ה- Hoover Sound שהפך בעקבות כך לסנסציה בעולם הטכנו.

חברת התקליטים הבלגית R&S שהוציא את הקטעים האלה הזמינה מיד את אקרדיפן להוציא סמפלרים של PCP אצלה, על מנת לקדם את הצליל. בינתיים, בסקוטלנד, התפתחה סצנת הארדקור תוססת שהתאפיינה בנטייתה ללייב אקט, המלווה בצלילים צורמניים, במוסיקה של 180 ומעלה BPM, ולעיתים בליווי MC שמשלהב את הקהל. הסצנה שלחה גם למצעד הבריטי נציגים כגון Q-Tex, The Time Frequency, Ultra Sonic וכו'. רייב אל מול קהל עם MC, בסגנון "What Time Is Love" של KLF, הפך שם פופולרי במיוחד. קטע אחד במיוחד עשה שמות, ונבחר לקטע השנה ב-1993 בסקוטלנד, "Annihilating Rhythm". רסיסים ממנו ניתן למצוא בהרכב שהביא את ההפי הארדקור אל המיינסטרים בגרמניה, סקוטר, עם "Hyper Hyper" שעשו לו ריפ-אוף, או עם N-Trance הסקוטים גם הם. הסגנון המדובר, שבבריטניה נקרא אז Happy Hardcore, נקרא אז בסקוטלנד Bouncy Techno, ולכשפול אלסטק ההולנדי הפך אותו לסנסציה, הוא נקרא Gabber.

אלה גם אלה, יישמו את מה שמרק אקרדיפן הכתיב להם ישירות מפרקנפורט. אלא שבפרנקפורט לא ממש הצליחו להתחבר למוסיקה הזאת, שהיתה פחות מדי מלודית, פחות מדי "מועדונית", יותר מדי כבדה, עוף מוזר גם בסצנה שבה מסיבות הרחוב והפסטיבלים הופכים להיות נורמה. אקרדיפן מצא מפלט מעבר לריין, בהולנד ובבלגיה. במשך השנים הוא הוציא כמה וכמה להיטים שהגיעו אל המצעדים. "I Like It Loud" לדוגמה הגיע אל המקום השלישי במצעד הבלגי. גבוה מזה הוא אפילו הגיע כשסקוטר המדוברים ביצעו לו גרסת כיסוי בשנת 2004, אז אפילו כבש פסגות בכמה מדינות אירופיות.

ראוי לציין שוב את סקוטר, כגורם מדרבן אך גם מדכא לסצנה של ההארדקור, ולחלופין של הטכנו בכלל. ב-1994, הביאו פסטיבלי ומצעדי הטכנו בקלות רבה עשרות אלפי חוגגים, הטכנו הפך לנחלת הכלל, לרוח התקופה, ולהיטים בסגנון השתלטו ביתר שאת על המצעדים. Hyper Hyper שיצא אז רכב על הגל ששילב בין טראנס להפי הארדקור, כאילו כדי להתחנף לשתי הקצוות של הטכנו באותה התקופה. הוא הפך להצלחה מיידית, שלושה חודשים בטופ 10 הגרמני, מתוכם שלושה שבועות במקום השני ובשנים הבאות באופן סדרתי טופ 5, שמונה להיטים שלהם היו כאלה. אלא שככל שההפי הארדקור השתרש יותר במצעדים, כך אוהדי הטכנו נרתעו יותר מהמוסיקה הזאת. הם אפילו בזו לה. בסוף שנות התשעים, באופן הפגנתי מייסדי הפסטיבלים הגדולים כמו הלאב פארייד והמיידיי התנערו מהם והתנכרו אליהם. במקומם הם הקימו באופן מתריס פסטיבלים חלופיים כגון ה- Fuck Parade, על מנת שיהיו באופן מוצהר לא מסחריים, יותר כבדים, לא מתייפייפים כלפי הקהל שלהם ולא מזנים את הרוח שביקשו להפיץ. בסוף שנות התשעים פול אלסטק מיסד את עצמו כמפיק יורודאנס, המעריצים שלו הזדעזעו. ב-2004, כשסקוטר לקחו את הלהיט האהוב של מארק אקרדיפן והפכו אותו לתופעת פופ, אוהדי ההארדקור עשו אחורה פנה. אקרדיפן הרגיש את זה בכיס.

בגרמניה היו הרבה פחות סלחנים כלפי הקרוסאובר למיינסטרים. סקוטר, הרבה יותר מגאונים נחשבו כאופורטוניסטים. ככל שהיורודאנס נכנס יותר ויותר לזרם המרכזי, כך התדמית שלו הלכה וירדה. בזמנו, כשהאשמתי את הירידה בקרנה של פרנקפורט בהעדרותו מהמפה של טורסטן פנסלאו, התכוונתי שנוכחות של חלוץ שכזה במרכז הבמה, יכולה היתה לשפר את תדמיתו של הפן ההמוני יותר של הטכנו. מרגע שהוא נעדר, למעט יוצאים מהכלל, כמעט ואף אחד מהדינוזאורים של הטכנו לא היו מעורבים עד מעל לראשם במוסיקת מיינסטרים. הם אמנם נותרו כוכבים, אבל בנישה משלהם. את מרכז הבמה, את הכוכבנות, הם הותירו לדור הבא, "שלא ידע את יוסף", שהפך כבר לא מכובד בקרב הגווארדיה. או לאופורטוניסטים. להיות במיינסטרים נחשב לרדת לזנות. מובי, פיית'לס, הפרודיג'י – בגרמניה, אם תבקשו, סאש, סקוטר כמובן – הודרו מההגדרה של טכנו. כיום הם כבר לא נקראים טכנו, בטח שלא יופיעו על במה אחת עם אלה שבאמת מנגנים את המוסיקה הזאת (הם כמובן גם לא גובים את אותם המחירים בשביל שיוכלו להופיע שם). כיום הם נקראים EDM. הטכנו נשאר עבור הפוריטנים, כדרכו של כל זרם שהתמסד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.