המשיחיות הטרנסהומניסטית

"עם המשיח נצלבתי ואין עוד אנכי החי, כי אם המשיח הוא חי בקרבי. והחיים אשר אני חי עתה בבשר, אחיה באמונת בן האלוהים, אשר אהבני וייתן את נפשו בעדי" (הברית החדשה, האיגרת אל הגלאטיים, ב, 20)

תומר פרסיקו כתב על דת ומוסר בטרנסהומניזם וטען שהטרנסהומניזם שוגה בכך שהוא מתמקד בהעצמת העצמי במקום באיון העצמי. נקודת המוצא שלו היא שפילוסופיה שמבטלת את קיומה של אלוהות טרנסצנדנטית ממקדת את החיפוש אחרי הגאולה הדתית בתוך העצמי, אלא שבמקום שהמסקנה תהיה כמו של דתות המזרח, הגילוי של האלוהי על ידי נטרול העצמי, כאן יש את המגמה ההפוכה, שהיא "הרת אסון".

בתגובה שכתבתי לו (בעמוד הפייסבוק שלו) אני חולק עליו וטוען שהטרנסהומניזם לא שולל קיומה של אלוהות טרנסצנדנטית ולא שואף להעצים את העצמי אלא להאחיד את כל הישויות העצמיות לישות אחת. אני גם טוען שהטרנסהומניזם לא שם לו למטרה בהכרח להעביר את האדם לשלב הבא באבולוציה, ולהפוך אותו לאדם-על, אלא לדחוק את הקץ ובכך הוא אינו אלא וריאציה של המילניאליזם, גישה נפוצה בקרב חוגי הנצרות במאות האחרונות. הביאה השניה תגיע לפי הטרנסהומניסטים לא בנצחון האדם על הגוף אלא באמצעות האוטופיה שתבוא בעקבות כך (שפע, מידע פתוח וכו'). כך גם ניתן להגדיר את ההתנגדות הדתית אליו: היא מגיעה מחוגים שמתנגדים לאקטיביזם משיחי ומצדדים בפסיביות ובגאולה דרך נס.

וזו תגובתי:
ההתייחסות לאיגרות של פאולוס נכונה. הרוח שממלאת את פאולוס היא האמונה שמאחדת את המחשבה עם ה"לוגוס" שהיא הרוח העליונה. התאחדות עם הלוגוס היא שיא השלמות של האדם, מפני שהיא מביאה אותו למצב השלמות של לפני החטא הקדמון, שזו על פי פאולוס היתה שליחותו וייעודו של ישו. כלומר מהות הגאולה היא החיבור עם הלוגוס, וברגע שנתחבר עם הלוגוס "נשיב", לגישתו, את ישו ארצה. הווה אומר: יש פרקטיקה מסויימת שבעזרתה ניתן להתחבר אל אותו הלוגוס, וכאן הדעות חלוקות לגבי זהות הפרקטיקה הזאת. אבל מה שכן, מימוש הפרקטיקה החמקמקה הוא הרעיון של "immanentizing the eschaton". ככל שנוקטים בפרקטיקה הזאת יותר ויותר, וככל שמשדלים עוד ועוד לנקוט בה, כך מקרבים את הגאולה, והיוזמה היא בידי האדם. הפרקטיקה שהטרנסהומניזם טוען שתביא את הגאולה היא המדע והיישומים שלו: תקשורת, רפואה וקידמה.

ההתנגדות של הנצרות הממוסדת לרעיונות שכאלה נובעת מחשדנות כלפי נסיונות להחיש את הגאולה, מפני שלפי האמונה הנוצרית הן עשויות לייצג את האנטי-כריסט שבשורתו היא שקרית. הרעיון הוא שישו יבוא ביום הדין ויבער את בשורתו של האנטי-כריסט שהוליכה שולל רבים, ורק הצדיקים ישרדו. הביעור הזה יתרחש באמצעות אש שתרד מן השמיים. כמו ביהדות, שבה בית המקדש יירד באמצעות אש מן השמיים, הרעיון הזה של אש שיורדת מן השמיים מסמלת התערבות עליונה שמביאה את הגאולה ללא השפעה ממה שקורה על הארץ. ובקיצור: בדיוק כמו שביהדות הממסד הדתי מתנגד למשיחיות אקטיבית (כמו לדוגמה הציונות ש"עולה בחומה") מפני שהגאולה תבוא "בעיתה אחישנה", כך גם בנצרות הממסד הדתי מתנגד למשיחיות אקטיבית, בלי קשר למידת ההסכמה שלה עם דוקטרינת האל הטרנסצנדנטי.

ואם מדברים על אל טרנסצנדנטי, אז הטרנסהומניזם לא שולל את קיומו של אל חיצוני לעולם. ההפך הוא נכון. מבחינתו, אל שכזה, שהוא התגלמות הבלתי מושג וניתן להשיג אותו רק באמצעות שבירת החיץ בין המושג לבלתי מושג – שהיא האיחוד עם הלוגוס, החוויה המיסטית, אחדות הניגודים ובקיצור, שבירת החיץ בין החיים למוות, "תחיית המתים", הגעה למצב שבו האדם בן התמותה לא ימות ויאחז ב"עץ החיים" (ממש כמו בגן עדן) – אל שכזה נמצא למעלה, בחוץ. מה שמחבר אותנו עם רעיון הגלגלים של אריסטו. הגלגל החיצון, שהוא "האש המרכזית", הוא "השכל הפועל", והוא המניע הראשוני שמסובב את כל שאר הגלגלים. זו דרגת התודעה הכי גבוהה שמעבר אליה נמצא הלא מושג בלבד. ושוב, כדי להשיג את הלא מושג הזה יש לדבוק בשכל הפועל ו"לדעת את היש", כלומר ליישם בפרקטיקה כלשהיא ידע מסוים.

באותו קו ניאופלטוניסטי/גנוסטי, הטרנסהומניזם לא מנסה לשמר את העצמי. ההפך הוא הנכון. בעזרת יישום הפרקטיקה הזו, כשמתחברים לאינטליגנציה הזו שנקראת "לוגוס", וכל הנשמות נגאלות את הגאולה הפרטית שלהן, הדבר יוצר גאולה קולקטיבית, השכלים הנפרדים של כל אחד מתאחדים ל"נואוס" אחד גדול. או יותר נכון, כשכולם גאולים, וכולם חושבים את אותה המחשבה, נוצר משהו גדול מכולם ביחד, מין אינטליגנציה קולקטיבית, "שכל שחושב את עצמו", "חכמת המונים" או "נואוספירה" שנאצלת דרגה אחת בסך הכל מהאחד המושלם (שהוא בעצם "המילה האלוהית"). לכאן בסופו של דבר חותר הטרנס הומניזם.

כלומר, מה שנמצא מעבר לאנושות הוא אותו מצב-אוטופי שבו שבו האנושות אינה עוד פרטים-פרטים אלא גוף אחד. הטרנס-הומניסטים מרבים להפליג בתיאורים של מה הגוף הזה יודע לעשות אבל הצורה הטובה ביותר שבה הם מתארים את זה, היא מה שנקרא "סולם קרדשב". כלומר, השלב של אחרי הסינגולריות הוא השלב בו האנושות הפכה לציוויליזציה שיודעת לנצל בצורה אופטימלית וברת קיימא את המשאבים שעומדים לרשותה, ומשתדרגת לטיפוס הבא של ציוויליזציה. המשמעות הפוליטית של דבר כזה היא הדבר הכי קרוב לאוטופיה, או לפחות כפי שמתאר מיצ'יו קאקו בפרק האחרון של "הפיזיקה של העתיד".


עוד משהו שכתבתי על משיחיות טרנסהומניסטית לפני 5 שנים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.