ג’פרי גורומול יונופינגו הוא מין סטיבי וונדר האוסטרלי, מולטי-אינסטרומנטליסט עיוור מלידה, מדהים עם סיפור מדהים. מדובר באחיין של מנדאווי יונופינגו, מנהיג להקת Yothu Yindi, ומי שניגן בעבר עם הלהקה עד שהקים להקה משל עצמו בשם Saltwater Band. הוא לא יודע אנגלית מלבד מילים ספורות, לא משתמש בכלב נחיה וגם לא יודע לקרוא כתב ברייל. הוא עדיין חי בעיירה המרוחקת מאות קילמוטרים מדארווין, בירת הטריטוריה הצפונית באוסטרליה שבעצמה מרוחקת אלפי קילומטרים ממרכזי ההשפעה של אוסטרליה. ובכל הכסף שהוא מרוויח בעקבות קריירת הסולו שלו ובכלל, אין לו יותר מדי מה לעשות, כי הוא רגיל לחיים בצמצום, אז הוא מממן את אמא שלו ודודותיו. הדבר היותר מעניין, מלבד השירים המדהימים שלו והקול שרבים ממקרי המוסיקה באוסטרליה מכנים “לא מהעולם הזה” (הוא מזכיר לי מאוד את זה של סליף קייטה), ומלבד זה שאלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שעברה הפך לרב-מכר אוסטרלי והגיע אל המקום הראשון במצעד האינדי (פלוס הגראמי האוסטרלי, ARIA, בקטגוריה של האינדי ושלל פרסים בקטגוריות של האבוריג’ינים + כבוד רב בתוך הקהילה), זה שבשונה מלהקת האם שלו בהנהגת דודו, אין לו שום מסר פוליטי או חברתי. הוא פשוט שר. ועושה את זה מדהים כל כך שביורק, אלטון ג’ון וסטינג צוטטו כאוהדיו (עם סטינג הוא ביצע לאחרונה בטלוויזיה הצרפתית). עכשיו גם אני.

כנראה שלא יכולתי לחשוב לגמרי שג’ון לנון הוא אדיוט, אז עכשיו אחרי שעיכלתי אני משוכנע שוב שהוא גאון. או שזה באמת מה שעולה מקריאה בביוגרפיה המתורגמת החדשה של לנון שיצאה לאחרונה ב”רסלינג”. דחוס, מבולבל, אבל אולי היחס האמביוולנטי הוא מה שנתבקשנו לתת, אדיוט וגאון בו זמנית. כאילו להסתכל על המטבע משני צדדיו, כאילו לשאול את עצמנו מה באמת אנחנו רוצים להחליט ; אני לא מרגיש שהספר הזה חידש לי משהו בקשר לסיפור של הביטלס, או שהגעתי לתובנה חשובה מדי באשר אליהם – מה שאולי נחמד בו הוא שיוקו אונו יוצאת די בזול. מי שאשם בהתפרקות הלהקה ובכיוון שלנון הלך אליו (למעשה מאז ומעולם) אינה היא. אלה הם הסמים, טוען הספר, ומצבי הרוח של לנון שחוסר הרצון שלו להתמודד איתם הפך את המסלול להיות בטוח לקראת הסוף, עוד מההתחלה. שזו קביעה מקוממת אבל אני מעדיף לקרוא אותה מהצד השני, על מנת לתפוס שוב את הסיפור בהקשר ה”משיחי” שלו. לא הסמים פירקו את הלהקה, ובטח לא אלה שלנון לקח כי כולם היו מסטולים לגמרי. פול מקרטני אחראי לכך, משברי רמיזות בספר, אבל הדגש הוא אחר: הסמים הם שדווקא פתחו ללנון את הראש וגרמו לו להוציא הצהרות פוליטיות וחברתיות. בסופו של דבר, יש סיכוי סביר שדווקא הסמים של הביטלס (ושל לנון בפרט) הם אלה שהביאו את התרבות הפופולרית אל המקום שבו היא נמצאת עכשיו, מבחינה פוליטית. הסיפור של לנון נגד הממסד הוא עניין של כלא התודעה והשחרור ממנו, השיפוט של הקורא את ההתנהגות של לנון מושפע מאוד מההשקפה שלו ביחס לכך. מה שברור הוא שהממסד האמריקאי (וגם הבריטי) השמרני רדף את לנון בכל זאת בגלל הסמים ולא בגלל השלום, כמו שטען בזמנו (“הסיבה האמיתית שמנסים לגרש אותי אינה קשורה לסמים אלא להיותי לוחם למען השלום”, עמ’ 200). מי שמשתמש בסמים מסתכל מחוץ לקופסא והממסד לא רצה שזה יקרה, השימוש בשלום בקונטקסט של המלחמה הקרה שירת בעיקר אותו, כי בצורה הזו ההמונים השתכנעו יותר שמי שמשתמש בסמים הופך לקומוניסט או משהו בסגנון. הממסד רצה לכלוא את ההמונים בתודעה הכוזבת, ג’ון לנון רצה לגאול אותם – מהבחינה הזאת, שוב, הנראטיב הזה משיחי ותואם את התפיסה שישו גאל את ההמונים מן החטא, וחיי החטא הם כביכול אותה החשיבה הממסדית.

:: . ::

ובקשר לאשמת פירוק הביטלס, כפי שאני מבין אותה מהספר: פול מקרטני היה הפסיבי מבין השניים. הפעמים היחידות שהוא הרשה לעצמו להיות אקטיבי, היו כשג’ון לנון היה עייף ומתוסכל. הדבר המעניין הוא שגם כשלנון היה מסונדל מסיבות אלה או אחרות, הוא הפציץ. הספר רומז מבעד לטענה שלנון החליט שהסמים והשלום חשובים לו יותר, שהסיבה לפירוק החבילה הם נסיונותיו של מקרטני להשתלט על הביטלס. מאבקי האגו בלהקה התגלעו בעקבות הצעדים החד צדדיים של מקרטני – הניהוליים, הכספיים והאמנותיים. מקרטני הוא גם זה שמסר רשמית את ההודעה על הפירוק, שאם היתה תלויה בלנון לא היתה מגיעה (הוא כביכול לא טרח, וגם היה זה שהזמין את מקרטני לג’ם ואפילו לכתיבה משותפת לקראת האלבום האחרון שלו). לינדה מקרטני ואבא שלה הם האשמים האמיתיים, הם המרידו את פול ולכן גם חברי הלהקה לא הסתדרו איתם. והשיר “How Do You Sleep?” מדבר על כך, במרומז (אתה ישן עם לינדה, נו איך זה?) ובמפורש (“הטעות היחידה שעשית היתה בראש שלך, אז איך אתה ישן עכשיו?”).

“חייו של ג’ון לנון, כולנו רוצים לשנות את העולם”, ג’ון וייז ג’קסון, תרגום: עידית שורר, רסלינג, 250 ע”מ