בימים אלה אני מסיים סמינר בתחום “מושג האינסוף”. החלטתי לעשות עבודה בנושא “יסודות ניאופלטוניים ולייבניציאניים בתפיסת האינסוף של הטרנסהומניזם“, שבה אתרכז בחוט המשולש שסובב את תפיסת האינסוף של הטרנסהומניזם, ומקשר אותה עם המיסטיקה הניאופלטונית והמונאדולוגיה של לייבניץ, ואת שתיהן אחת עם השניה. דרך קווי המתאר המשותפים, תצטייר תמונת העולם הכמעט-מיסטית של הזרם הפילוסופי האזוטרי שמתקדם בימים אלה אל עבר חזית המדע.
במאמר הקרוב אסיר את החלק של הקישקעס הפילוסופיים (מי שרוצה לעיין יכול כאן, בין השאר. במצגת שניתן להוריד כאן יש את ההצגה המלאה יותר) ואציג רק את התיאולוגיה של הטרנסהומניזם – ניתן לשים לב גם דרכה אל הקשר לניאופלטוניזם ולקבלה, שלייבניץ לקח ממנה לא מעט. למעשה, הפרוייקט העתידי שלי הוא להסביר את הקשר השבתאי של הטרנסהומניזם, בתור גנוסיס מודרני, אבל זה אחר כך ולא קשור לסמינר על האינסוף. בעבודה עצמה, בכל אופן, אני מקביל את תפיסת האחד והאינסוף של פלוטינוס לתורת המונאדות של לייבניץ, ובעיקר אל “מספר המונאדה”, האינפיניטיסימל, שדרכו אני מגדיר סינגולריות מתמטית וגוזר אותה אל המטאפיזיקה. עם הצגת מהותה של נקודה זו, יוסבר מה תפקידה בפילוסופיה הטרנסהומניסטית ולמה היא תפסה בה מקום מרכזי כל כך. (more…)
את “הדרך” אני קורא במנות קצובות, קצרות, ללא התחשבות בשיקולי זמן חיצוניים, אלא רק באורך הנשימה שאני מסוגל להחזיק כשאני צולל בכל פעם מחדש אל עולם האפר והשלג אותו מתאר קורמאק מקארתי במיומנות חסרת רחמים בספרו. שאני מגיח בחזרה אל המציאות שאני חי בה, אני מרגיש שהעולם שאותו הרגע השארתי מאחורי ממתין היכן שהוא, ולא רק בין הדפים. אולי יש גם מי שיכול לספר לי על עולם שכזה מניסיונו האישי.
אני מניח את הספר בתיק וממשיך בשגרת היום. הרחוב שאני עומד בו הומה, מואר ולוהט בשמש של קיץ שהגיע מוקדם מדי. חבורה של תלמידות עוברות מולי, לובשות בגדים זולים, צבעוניים והדוקים מדי, צועקות זו לזו את קיומן. התיקים על כתפיהן מכוסים בכתובות טיפקס ומוזיקה באיכות גרועה מתנגנת מאחד מהפלאפונים שלהן כאילו הזולת לא קיים, או לא מצריך תשומת לב מיוחדת. בד”כ אני מתעצבן מעט מדברים שכאלה, אבל באותו הרגע נראה לי שאני חוזה בסוג של נס: לא בילדות מטופשות ומטרידות, אלא כמו חזקה של הסתברות מזערית שמתרחשת מול עיני שוב ושוב. מזערית כל כך, שאני תוהה מי מרשה לה להתקיים.
אם בד”כ אני חש בגועל, אני מחליט הפעם לא לחשוב על זה רגע אחד יותר ממה שנחוץ בכדי לא להפסיד עוד עשרות מקרים של התרחשויות בלתי אפשריות שקורות בו ברגע, ובהפתעה, לרובן יש ערך חיובי: אנשים לא מתנגשים זה על זה, אף אחד לא מסלק או משפיל את הקבצנים, צעירים מפנים מקום בספסל למבוגרים מהם. תקראו לזה נורמה או שתקראו לזה הרגל או אפילו חיקוי, זה לא משנה בדבר. מה שמשנה הוא ההישנות של אותם האירועים (או אי התממשותם של אירועים אחרים). החנויות מלאות במצרכים הרבה מעבר לכל צורך, אנשים מסיחים את עצמם באמצעות טכנולוגיה זולה, ולי אין שום חשק להתלונן על חברת השפע והראווה. איש מזיע עם זקן וכיפה שחורה רוצה לברך אותי ואני לא שואל למה לו. אני אפילו מחייך אליו, ואפילו בביישנות.
אומרים שאמנות טובה היא כזו ששואבת אותך אל העולם שאותו היא מציגה, שגורמת לך לחשוב במונחים בהם משתמש יוצר שלה. “הדרך” עושה את ההיפך – היא גורמת לכל דבר שיש בו סדר להיראות פלאי. היא מאפשרת לנו להרגיש ביטחון ואפילו שלווה בנוכחות אחרים. לאחר קריאה אודות עולם שבו יש צורך במסע של ימים בכדי למצוא פחית שימורים אחת ועקבות בשביל הם תמרור אזהרה, אי אפשר לקחת כל הישג, ולו הפעוט ביותר, כמובן מאליו. יש אמנות שגורמת לנו להוקיר את היווצרותנו כבני אדם, כעת אני חושב שאני מוקיר יותר את האפשרות שניתנה לי להתנהג כבן אנוש.
