אני רואה שאין לי זמן ליותר מדי סיכומי עשור ולכן לצערי לא יהיה סיכום כמו שרציתי, לפחות לא ב-2009. אני חושב שעם אינפלציית סיכומי העשור לא זה מה שחסר לאנשים, לדעת מה אהבתי. בטח אמשיך עם זה בשנה הבאה, אני יכול לתת בינתיים רשימות קצרצרות של דברים שאהבתי, כמו גם מיקסטייפים עם שירים אקראיים מהעשור. אז הנה אני נותן אחד כזה, עוד אחד של שירים שקטים שעושים עצוב ונעים, כמו בפעמים הקודמות. בסך הכל 12 שירים על 54 דקות, אפשר להוריד את זה כאן. אני חושב שמהשבוע הבא אוכל להרשות לעצמי שוב לחרוג מגבולות העשור, אבל עדיין אשתדל לתת את הדברים שאני אוהב. צירפתי גם רשימה של עשרת האלבומים שאהבתי בשנותהאלפיים בלי לפרט, כדי לצאת ידי חובה. כל טוב לשנות האלפיים, תזכרו את הרגע הזה שבו חייתם עדיין את העשור הראשון במאה ה-21, כי בעוד שעה זה נגמר.
רשימת השירים:
1. Lambchop – Paperback Bible (2006)
2. Dhafer Youssef – Cantus Lamentus (2006)
3. Wax & Wane – Dark Times (2007)
4. Bellowhead – Across The Line (2006)
5. The Divine Comedy – Lost Property (2001)
6. Fell City Girl – There Are Statues I’m Told (2006)
7. Lisa Papineau – Shucking, Jiving (2006)
8. Perry Blake – Morning Song (2002)
9. Rachid Taha – Oh Cherie Cherie (2000)
10. Rhett Miller – My Valentine (2006)
11. Stefy – You And Me Against The World (2006)
12. DJ Muggs – Rain (2003)
רשימת האלבומים שאהבתי בשנות האלפיים:
1. The Dismemberment Plan – Change (2001)
2. Lansing-Dreiden – The Dividing Island (2006)
3. Destroyer – Destroyer’s Rubies (2006)
4. Henrik B – Kryoniks (2003)
5. Saloon – (This Is) What We Call Progress (2002)
6. Fever Ray – Fever Ray (2009)
7. Sigur Rós – () (2002)
8. Arcade Fire – Funeral (2004)
9. Xiu Xiu – Fabulous Muscles (2004)
10. Mark Knopfler – Sailing to Philadelphia (2000)
2009 הייתה שנה מאדרפאקינג אדירה לחובבי המוזיקה, כך יגיד כל מי שאזניו בראשו. זכינו לשילוב מבורך של אמנים וותיקים שממשיכים להוציא חומר אדיר והרכבי בכורה עם חומר אדיר לא פחות. הרבה מוזיקה חדשה, חכמה, פורצת דרך, וגם הרבה שירים יפים עם סאונד יותר מסורתי. סיום מעולה לעשור גועש, עם הרבה סיבות לאופטימיות באשר לכיוון האומנותי אליו צועדת המוזיקה הלא מסחרית. מי שרוצה להשוות לשנים אחורה מוזמן לקרוא את 
ג’פרי גורומול יונופינגו הוא מין סטיבי וונדר האוסטרלי, מולטי-אינסטרומנטליסט עיוור מלידה, מדהים עם סיפור מדהים. מדובר באחיין של מנדאווי יונופינגו, מנהיג להקת Yothu Yindi, ומי שניגן בעבר עם הלהקה עד שהקים להקה משל עצמו בשם Saltwater Band. הוא לא יודע אנגלית מלבד מילים ספורות, לא משתמש בכלב נחיה וגם לא יודע לקרוא כתב ברייל. הוא עדיין חי בעיירה המרוחקת מאות קילמוטרים מדארווין, בירת הטריטוריה הצפונית באוסטרליה שבעצמה מרוחקת אלפי קילומטרים ממרכזי ההשפעה של אוסטרליה. ובכל הכסף שהוא מרוויח בעקבות קריירת הסולו שלו ובכלל, אין לו יותר מדי מה לעשות, כי הוא רגיל לחיים בצמצום, אז הוא מממן את אמא שלו ודודותיו. הדבר היותר מעניין, מלבד השירים המדהימים שלו והקול שרבים ממקרי המוסיקה באוסטרליה מכנים “לא מהעולם הזה” (הוא מזכיר לי מאוד את זה של סליף קייטה), ומלבד זה שאלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שעברה הפך לרב-מכר אוסטרלי והגיע אל המקום הראשון במצעד האינדי (פלוס הגראמי האוסטרלי, ARIA, בקטגוריה של האינדי ושלל פרסים בקטגוריות של האבוריג’ינים + כבוד רב בתוך הקהילה), זה שבשונה מלהקת האם שלו בהנהגת דודו, אין לו שום מסר פוליטי או חברתי. הוא פשוט שר. ועושה את זה מדהים כל כך שביורק, אלטון ג’ון וסטינג צוטטו כאוהדיו (עם סטינג הוא 
