המאמר הבא מנסה להדגים את איך הטעם והאסתטיקה הם תלויי תרבות, ואיך התרבות והתודעה הם תלויי תיאולוגיה. ובקיצור, איך כל תפיסתנו את החיים ומהות החיים נעוצה למעשה בתיאולוגיה שלנו. זו מסקנה מרחיקת לכת, זו מסקנה שבעצם טוענת שלא האנתרופולוגיה והסוציולוגיה הן הסברים לתהליך חיינו, אלא בעיקר תפיסתנו את האל והנגזרות שלה על היחסים עם יציריו: בני האדם, החיות והטבע בכלל. למה אנחנו מעריכים יותר אובייקט כלשהוא? מדוע ואיך אנחנו מעריכים אותו? היבט אלטרנטיבי לבחינת האסתטיקה, דרך ההשוואה בין התרבות הגרמנית לתרבות הישראלית. אובייקט ההשוואה הוא הקיטש.
לפני כמה שבועות נחשפו בתקשורת שלושה גורי אריות לבנים בגן חיות באיזור דורטמונד. הגורים הוצגו ככאלה שננטשו על ידי אמם, בשונה מאחיהם אותם אימצה. סיפורו של קנוט הדובון חזר כעבור כשנתיים ושוב המיס את ליבם של הגרמנים, שבסך הכל אוהבים סיפורים כאלה, סיפורים קיטשיים ומחממי לב. אותם גרמנים שהתייחסו באותה החיבה לדמויות כמו שנופל, שנאפי, הולי דולי, גומי-בר, פלוֹק ורבים אחרים – שרק בגרמניה הפכו ללהיטים שמתייחסים אליהם בשיא הרצינות. עובדה, באף מקום אחר לא טרחו לשווק אותם, באף מקום אחר כמעט לא שמעו עליהם, וגם כשכן, זה היה לרוב כשהם מקבלים אינטרפרטציה קאמפית דווקא, או לפחות נלעגת ומבדחת.
למה באמת? מה הופך את הגרמנים ככלי קיבול טובים לדברים האלה שאלינו הישראלים, לדוגמה, ממש לא מדברים? שורשו של הדבר נמצא כמובן בתרבות, אבל לדבר על שוני תרבותי זה נשמע יותר כמו סיסמא שבאה לפטור אותנו מההסבר – מה שונה, למה שונה וכמובן איך בכל זאת סמלים שונים זוכים לפופולריות בתרבויות שונות? (more…)
Facebook
Twitter