קמפיין האתאיזם, חוק הספאם וסתירות קיומיות

קמפיין חדש של קבוצת אתאיסטים עתיד להתפרסם על גבי אוטובוסים בלונדון בינואר הקרוב. הקמפיין מעודד את אלו שיודעים כי שינוי לא מתרחש מעצמו ומבקש להעיר לאלו המפחדים כי העדפת ערכים סבלניים על פני ערכים לא-סבלניים היא כשלעצמה מעשה לא-סבלני. "כנראה שאין, עכשיו תפסיקו לדאוג ותהנו מחייכם"- זאת הכתובת אשר תתנוסס על מספר אוטובוסים בלונדון עם כניסת 2009 – לראשונה בהיסטוריה נוקטים אתאיסטים והומניסטים בצעדים אשר אפיינו עד עכשיו רק אנשי דת נוצרים, מוסלמים, יהודים ועוד. כך מתחיל למעשה מאבק נוסף על הנפש והמוח האנושיים.

:: . ::

הרעיון נולד על-ידי תסריטאית בריטית בשם אריאן שרין שהתעצבנה מקמפיין דתי על אוטובוס בו הופנתה לאתר אינטרנט שהבטיח לה ולדומיה ייסורים בגיהנום. אחרי שני פוסטים בענין בבלוג שלה, התחילו להצטבר תרומות מאתאיסטים ברחבי אנגליה והעולם, ארגונים הומניסטים וגם מההוגה הדארוויניסטי ריצ'רד דוקינס, שתרם 5000 פאונד והפך למעין דובר נוסף של הקמפיין.

רונה קופרבוים – בכתבתה במוסף 7 לילות מסוף אוקטובר- הביעה הזדהות כללית עם הרעיון אך גם השוותה במעט ציניות את הקמפיין האתאיסטי למערכת דתית. אני חושב שזאת בדיוק גדולתו! האינטליגנציה- בניגוד לדת, לא עשתה רבות עד עכשיו כדי להילחם בעוולות ובמיסיונים דתיים, מעשה שכזה הרי נחשב "דוגמטי", "מתלהם" או "אלים" ובנוסף ואולי בגלל שהרבה אנשים בחוגים אלו שבעים מדי ולא הגיעו לסף שמניע לפעולה .

הדת לעומת זאת, מלבד גיוס כספים למימון קמפיינים אגרסיביים אשר יביאו עוד מאמינים ועוד תרומות ידועה אף במעשים קיצוניים יותר כמו סטיגמטה, מסעות צלב (נצרות), מלחמת קודש בלא-מאמינים, שהאדה (ג'יהאד באיסלם) והכתרת עצמך כעם סגולה עליון, דבר שיוצר בהכרח מלחמות (יהדות).

:: . ::

דת אחרת
"דת התבונה" הוא מושג שהתפתח במאה ה-18, מה שנקרא גם "עידן האורות" (נאורות) ותקופת ההשכלה – תקופה בה באמת היה דגש על השכל ועל חשיבה רציונלית, תקופה שהובילה למהפכה הצרפתית ולרפורמות רבות בענייני דת ומדינה בכל אירופה המערבית. (אולי זאת הייתה טעות לקרוא לאלטרנטיבה לדת, "דת התבונה", אבל במאה ה-18 זה היה כנראה הגיוני).

בניגוד לשאר הדתות ולזכותה ייאמר ש"דת התבונה" לא העלתה אף אחד על המוקד כי מעצם היותה תבונית, הייתה סבלנית ופתוחה לכל אחד. וככה הסבלנות לכל – גם לדת – הייתה אחת מערכיה של אותה תנועה.

הליברליזם (על כל סוגיו) ואותה סבלנות לכל שהכתיבה דת התבונה הלכו והתפתחו ואף הקצינו עד כדי כך שהפכו לקרשים בגלגלי האינטליגנציה ועד היום מונעים ממנה למחות נגד עוולות מסוימות כאשר לא ברור מי החלש ומי החזק – כך למשל תמך זאן פול סארטר בסטלין שבשם "החופש" וה"מלחמה למען החלאים והנדכאים" הפך לדיקטטור הנורא בתולדות האנושות ומישל פוקו שתמך בחומיני ובמהפכה באירן! כל מהפכה נתפסת כטובה, כל מי שנתפס כחלש זוכה לתמיכה אוטומטית, לעיתים ללא בדיקה מעמיקה של העובדות – ופתאום האינטלקטואלים מתנהגים כעדר ומסכלים כל אפשרות לדיאלוג בנושא (הדוגמא המוהבקת ביותר לכך היא הספר "האדם המורד" של קאמי שהיה בסך הכל ביקורת פנימית בתוך השמאל האירופאי ונתקל בקיתונות של זעם נגדו ונגד מחברו). פתאום התגלו אותם אנשים כלא סבלניים כלפי מי שאינו סבלני כלפי דברים לא סבלניים ודווקא סבלניים במיוחד כלפי סטלין וחומייני! המסקנה מכך היא שצריך להיות סבלניים – אבל עד גבול מסוים ואי-אפשר להיות סבלני כלפי אנשים, מוסדות והשקפות לא סבלניים, אחרת מדובר בחרב פיפיות.

:: . ::

דמוגרפיה זאת לא מילה גסה
לפי תצפיות שערכתי, אנשים אינטלינגטיים נוטים ללדת פחות (מסיבות מובנות) וכנ"ל גם לגבי מספר הלידות במדינות דתיות (תיאוקרטיות או כאלה שרוב אזרחיהן דתיים. מדינות או אוכלוסיות מוחלשות ואין אני נכנס פה לויכוח איך הפכו למוחלשות) לעומת מדינות חילוניות – לפי הדמוגרפיה הזאת – בעוד מאתיים שנה האנושות תגיע לרמה כזאת של רגרסיה עד שנחזור כמעט לימי הביניים. לידה של אדם אינטליגנטי אינה בהכרח מובילה לדור אינטליגנטי נוסף – אבל יש סבירות שהורים כאלו יתנו דגש על חינוך, דבר הדרוש לדור המשך לאינטליגנציה – אם יתעוררו אותם אנשים וילדו יותר – האנושות בעתיד תיראה רע פחות והרגרסיה תיעצר.

בתור מי שגדל ברמת-גן אני יודע בדיוק באיזו קלות ניתן לגרום לאדם בעל זיקה לדת להתנהג באלימות ובחוסר סבלנות, שלא לדבר על הקלות המתוזמרת היטב בה מוציאים אנשים לרחוב במגזר החרדי למעשי לינץ'. הבעיה היא שכאשר מנסים לעשות מקבילה כלשהי חילונית (כמובן למטרות אחרות ובצורה אחרת) תמיד עולה ביקורתיות נגד והשוואות לדת המסקלות כל פעולה (וזוהי סבלנות כלפי אנטי-סבלנות, כי היום אי-אפשר לטעון באותם חוגים על עליונות של ערכים מסוימים על ערכים אחרים, גם על ערכים לא-סבלניים וזוהי בעיה של ממש) .

:: . ::

פרסומות על אוטובוסים, קפיטליזם וחוק הספאם
בשנת 2007 ערך האמן הבין-תחומי, חוני המעגל, תערוכה על גבי אוטובוסים, כלומר, הוא נקט באותם אמצעים של מפרסמים והשתמש בהם לאמנות נטו (כי הרי היו גם פרסומות בהיסטוריה שהיו אמנותיות בצורה יוצאת דופן), הדבר לא חדש, מאנדי וורהול ועד היום ניסו אמנים להעמיד מראה לפרסום הקפטליסטי, מודעות פיקטיביות, שימוש במותגים וכיוצא בזה – היו לעיתים מחאה ולעיתים הסכמה שקטה עם המתרחש ועם אמנות בחסות ההון. האם הקפיטליזים כשלעצמו הוא דורסני? על-כך אין לי תשובה – מה שאני כן יודע הוא שיש מסעות פרסום ושיווק אגריסיביים ביותר.

לא מזמן קיבלתי תלונה מנערה שנונה ומעניינת – אני הרי מארגן אירועי תרבות מדי פעם ומפרסם אותם באימייל (תקציב הפרסום של האירועים שאני מארגן לא גדול וכולל כמה פוסטרים ברחבי תל-אביב והרבה פעילות באינטרנט ובכללה מיילינג ליסט פעיל, כמובן שאין תקציב לרכישת זמן שידור כמו שיש לתאגידים גדולים, לקמפיין רדיו ולרכישה מאסיבית של מודעות בעיתונית – מאסיבית על מנת שתהיה אפקטיבית) אותה נערה התלוננה על ההודעות המבשרות את אירועי התרבות – הודעות שכינתה בכינוי המעליב "ספאם". תהיתי לעצמי, איך אפשר לקרוא לאמנות ברמה גבוהה ולא מסחרית "ספאם"? היא אמרה וכנראה היא צודקת שלמרות שהתכנים שאני משווק הם ערכיים וחשובים, העטיפה נראית ברובה דומה לשיווק של דת או של חברה מסחרית גדולה – אולי אני צריך להחזיק מומחה לענייני עטיפות?

בכל מקרה, חוק הספאם (איסור על שליחת מייל הנועד לפעולה של קניה כלשהי וקנס של עד 1000 ש"ח פיצוי על כל הודעה בלא הסכמה מראש ובכתב של המקבלים שהתלוננו) מפלה לדעתי את העסקים הקטנים וגם את הערכיים שביניהם – ורק יגדיל את המיאוס שחשים אנשים (ואני ביניהם) כשהם מקבלים מייל מסחרי.

לדעתי צריכים עסקים ערכיים (שהם יכולים להרשות לעצמם כמובן) להשתמש לעיתים באותם אמצעים (ככל הניתן) בהם נוקטים חברות מסחריות גדולות (שחלקן ערכיות וחלקן לא) ממש כפי שעושים אנשי הקמפיין האתיאיסטי (רק בעטיפה שונה?).

קמפיין האתיאיזם הוא בעיני נקודת מפנה ראשונה בה האינטליגנציה נוקטת באמצעים טיפה אגרסיביים ובטח שלא "אינטליגנטים פר אקלנס" ובפעם הראשונה "מלכלכת את ידיה" ועונה לדת, לחוסר הסבלנות, למטיפים, לכוח וכיו"ב ויוצאת מעורה – ככה האנושות יכולה להשתפר – כשעושים ומשנים יותר משכותבים ומדברים.

:: . ::

אינטיליגנציה במבוך
העדפת ערכים סבלניים על פני ערכים לא סבלניים היא חשובה, אחרת אי-אפשר לעשות מעשה ובעצם אי העדפת הערכים החיוביים אנחנו נותנים לגיטימציה לחוסר הסבלנות – נכון שבתקופתינו זה נחשב "פחות מתוחכם" להגיד דברים כאלה, אבל לאחרונה אני חושש שהאובר-תחכום הזה הוא הקבר העתידי שלנו, האינטליגנציה שאין בה מעשה היא לרועץ, וחוסר המעש הזה הוא אובדנות.

חוגי האינטליגנציה חייבים להבין שאין לנו מספיק חופש מדת כדי שנוכל לאפשר חופש לדת באופן מלא ומוחלט. חייבים לאפשר דיאלוג פתוח בינינו ואסור לצנזר ביקורתיות, אבל אם אנחנו רוצים לשמר את כל הישגי הרוח, המדע, התרבות, המוזיקה והאמנות – האמנות האמיתית ולא זו המיינסטרימית המתחנפת לקהל שאין לה הצדקה ושהרלוונטיות היחידה שלה היא כלכלית – צריכים לנקוט בצעדים כמו זה של קמפיין האתאיזם ולא לעמוד מנגד.

הבהרה: אין במאמר הזה להשתמע שאינטליגנציה לא שווה דת או שדת אומרת באופן גורף שאסור להיות סבלניים. אנשי דת שיגלו סבלנות יחסית כלפי הקמפיין (והמאמר) לעומת אנשים דתיים אחרים, יעודדו שיח גם במגזר הדתי, שיח בין האינטליגנטיים יותר והאינטלגנטיים פחות. בכל מקרה – הסבלנות כלפי חוסר סבלנות היא הבעיה ולא הדת כשלעצמה גם אם רוב הפרשנויות הדתיות המוכרות לנו הן לא סבלניות.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה