סיכום אלבומי השנה 2009

fever ray2009 הייתה שנה מאדרפאקינג אדירה לחובבי המוזיקה, כך יגיד כל מי שאזניו בראשו. זכינו לשילוב מבורך של אמנים וותיקים שממשיכים להוציא חומר אדיר והרכבי בכורה עם חומר אדיר לא פחות. הרבה מוזיקה חדשה, חכמה, פורצת דרך, וגם הרבה שירים יפים עם סאונד יותר מסורתי. סיום מעולה לעשור גועש, עם הרבה סיבות לאופטימיות באשר לכיוון האומנותי אליו צועדת המוזיקה הלא מסחרית. מי שרוצה להשוות לשנים אחורה מוזמן לקרוא את הסיכום שלי ל2008 ובו לינקים גם ל07 ו06 ; היות וכמות האלבומים הממש ממש טובים ממש חריגה השנה, הדירוג פחות אקוטי (מלבד המקומות הראשונים ממש). הלינק שמוצמד לכל שם אלבום הוא לינק להורדה פיראטית שלו. גינבו ותהנו. אם אהבתם, נא לקנות בהזדמנות. למטה אצרף דוגמית. לרוב מיוטיוב. יש 30 אלבומים אבל אחרי חמישה החלטנו לשים את הטאג של "עוד…", נכתב במקור בבלוג "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים".

1) Animal Collective – Merriweather Post Pavilion/Fall Be Kind (EP) ; עכשיו, כשמריוות'ר הוא אלבום השנה של כל העולם ואשתו, יכולים האוהדים הוותיקים של אנימל קולקטיב להתרווח בכורסתם ולהגיד "אמרתי לכם". אם כבר התכנסנו כאן בשביל לחגוג את ההישג המרשים של האלבום הזה (שירים מושלמים, סאונד פוטוריסטי, נותן בראש, מעלה ת'סטלה, מחיה את הנפש) זה הזמן גם להפנות מעט אור זרקורים אל עבר הEP שמלווה אותו שיצא ממש לאחרונה. Fall Be Kind מצטרף לשורה ארוכה של מיני אלבומים שהקולקטיב משחרר כל פעם בסמוך לאלבומים המלאים. מדובר בשקית הפתעות אולטימטיבית. (דוגמית)

2) Sunset Rubdown – Dragonslayer ; עד כה, זהו האלבום הטוב ביותר שספנסר קרוג חתום עליו. אני לא רוצה שוב להלאות עם הגנאולוגיה המלאה של הסצינה הקנדית, מספיק לומר שהאיש מוציא כל הזמן דברים בשלל הרכבים. זהו ההרכב הראשי שבהם, נכון להיום, וזהו האלבום הכי טוב שיש לקנדה להציע השנה. פה דווקא אין יותר מדי מהפכות מבחינת הסאונד. רק ערימה של שירים מושלמים. (דוגמית)

3) Fever Ray – Fever Ray ; נדירים הם האלבומים שמצד אחד יש בהם גם מוזיקה חדשנית שדוחפת קדימה את השדה בו היא פועלת, ושבכ"ז הם קומוניקטיבים/מהנים/מרגשים לרמה הזאת. קארין דרייר אנדרסון השוודית, שיחד עם אחיה מהווה חצי מthe Knife, הוציאה משומקום את אלבום המחץ הזה, שבשנים חלשות יותר היה יכול לאכול גם כאלבום השנה. וואו!!! לחובבי אלקטרוניקה, שוודיות וקור מנוכר. (דוגמית)

4) Antony and the Johnsons – the Crying Light ; את אנתוני הגארטי לא אטרח להציג. הבן אדם אליל, הוא אחד מהסונגרייטרז הכי טובים שיש בנמצא, יש לו את הקול המושלם לשירים של עצמו ובכללי מדובר במאור גדול בשמי המוזיקה העולמית. קוקסינל שהשירים שלו כ"כ טובים שהוא יכול להרשות לעצמו לשבת בשמלה רחבה ולנגן על פסנתר אל תוך פרצופה של אמריקה הצופה בדיוויד לטרמן. כששמעתי את הדיסק הזה בפעמים הראשונות חשבתי שהוא קצת פחות טוב מ"אני ציפור עכשיו". טעיתי. הוא אפילו קצת יותר טוב. (דוגמית)

5) the Antlers – Hospice ; האנטלרס היו קיימים עוד קודם, כך מסתבר, אבל אני נתקלתי בהם לראשונה באלבום המחץ הזה. דיסק מאוד נגיש, מהאלה שאוהבים מהאזנה ראשונה. פלוני בשם פיטר סילברמן הביא פה חתיכת עבודה מקסימה בשירה ובגיטרות וכנראה שעוד יהיה לו הרבה לתת. האלבום הזה טוב ומרגש כמו עוגת שוקולד מבוצעת היטב. (דוגמית)

6) Grizzly Bear – Veckatimest ; להקת קונצנזוס, אין מה לומר. מי שיחפור אחורה בסיכומים שלי יוכל לקרוא את ההתלהבות ששפכתי על אלבום הבכורה של הגריזלים. מאז הם הוציאו עוד אלבום פילר סתמי לא מזמן, ואני ישבתי וחיכיתי לאלבום אולפן שני אמיתי. הנה הוא הגיע, והוא פאקינג אדיר. שירים יפים בטעם של פעם. (דוגמית)

7) Blackout Beach – Skin of Evil ; וזה האלבום השני בטיבו שיש לקנדה להציע. קרי מרסר מפרוג אייז (שאותם אני לא כ"כ אוהב) שיחרר פה אלבום קשה להגדרה. זה לא רוק גיטרות, זה לא אמביינט. לי זה קצת נשמע כמו תפילה. מזכיר קצת את דה דריפט המופתי של סקוט ווקר. אלבום לא קל לעיכול – לא בגלל הסאונד כמו בגלל העומס הרגשי. (דוגמית)

8) Mount Eerie – Wind's Poem ; פיל אלוורום היה פעם המייקרופונס והיום הוא מאונט אירי.לא כל כך עקבתי אחרי הקריירה שלו בשני המוניקרים הנ"ל, כך שהאלבום הספציפי הזה בא לי בהפתעה ופיצץ לי את התחת מן המארב. דמיינו את עצמכם מגיעים לשאוורמיה בארץ הפלאות ואז בביס הראשון מתברר שבלאפה שלכם, לצד העגל עם העמבה, יש גם סוכריות קופצות ואננס. שירים נוגים, נויז מגברים, מה שבא ברוך הבא. לא דיסק למתחילים. (דוגמית)

9) Jeffrey Lewis & the Junkyard – 'Em are I ; ג'פרי לואיס הוא כלי רציני. אני לא מכיר אותו אישית אבל אני אהיה המום לגלות שהוא לא מותק של בן אדם. הפעם הוא חוזר עם עוד אלבום אנטי-פולק (כלומר, פולק של תרבות אנטי. שירים על חיים פשוטים. אוטובוסים וכו') גדוש בשירים עלכיפאק, והוא גם מגובה בלהקה של ממש כך שהסאונד פה שמן יחסית לאלבומיו הקודמים. יאמי. (דוגמית)

10) the Fiery Furnaces – I'm Going Away ; הנה הרכב שחשבתי שנאבד לתמיד. לא כי הם התפרקו פיזית כמו שמאלבום לאלבום הם חוו התפרקות מוזיקלית מואצת. האח והאחות לבית משפחת פיירברג התחילו בתור גירסה קצת יותר מבולגנת של הוייט סטרייפס, וסיימו בתור גירסה מבולגנת של עצמם. חששתי שהימים בהם הם עשו מוזיקה שאפשר לחיות איתה חלפו עברו והנה מגיע אלבומם הקומוניקטיבי ביותר עד כה. מהפתיחה עד הסיום מתפתחת סצינה של רכבת שדים ששועטת בינות להפתעות וטלטלות. בסוף מקבלים גלידה. (דוגמית)

11) Japandroids – Post Nothing ; אלבום בכורה לצמד הקנדי (מסתמן שזה לא סתם קנדה, אלא בריטיש קולומביה, שאחראית לכל היצוא הזה) שלי טיפה מזכיר את מוות מלמעלה 1979 אבל עכם יותר רגש. לא יודע מה הם אוכלים שם בבריטיש קולומביה, אבל כאלבום בכורה מדובר בפצצה שהתבשלה היטב. אני אוהב הרכבי גיטרה+תופים שמוכיחים שלא צריך הרבה כדי לתת בראש. (דוגמית)

12) Fuck Buttons – Tarot Sport ; אלבומם השני של צמד הטכנואידים מאנגליה הוא צעד ניכר אל עבר המאזין הסביר, לעומת אלבומם הקודם שהיה ממש חיטוט עם מחוגה על הקורטקס. גם הדיסק הזה לא רך ונעים, אבל הוא פחות דיסהרמוני, לטוב ולרע. בכל מקרה מדובר באלבום נהיגת לילה סולידי שמתאים גם לאכילת סמים ביתית. (דוגמית)

13) Yacht – See Mystery Lights ; אין לי המון מה להגיד על הדיסק הזה. אחד מאלבומי הפופ החזקים של השנה. פאן פאן פאן. יאכט הם צמד חמודים אמריקאים שעושים מוזיקה בגישה קלילה, קופצנית, עם שיק חמודי-מורבידי. פשוט הושיטו ידכם וקיטפו. (דוגמית)

14) The Dodos – Time to Die ; ישששש דודוס! מאוד אהבתי את אלבום הבכורה שלהם שיצא בשנה שעברה. הוא היה כ"כ טוב שחששתי שהאלבום השני יהיה כנראה בינוני כי אין מצב ששנה אחרי שנה יגיעו שני אנשים משומקום עם כל כך הרבה שירים טובים. טעיתי. הדודוס הם נדבך חשוב בעתיד האינדי, רשמו את דברי. (דוגמית)

15) Mastodon – Crack the Skye ; מסטודון לא יודעים מה זה להוציא אלבום שהוא פחות ממשובח וגם כאן אין אכזבות, למרות שמבחינת סאונד הם בהחלט עברו כברת דרך. האלבום הזה הוא ההכי פחות כבד שלהם והשירה מקבלת לפרקים צבע מעט גראנג'י. לקח לי קצת יותר זמן מכרגיל להתחבר אליו, וחסרים לי התופים המשוגעים של האלבומים הקודמים, אבל מבחינת הריפים מסטודון הם עדיין ההצגה הטובה בעיר. (דוגמית)

16) a Hack and a Hacksaw – Delivrance ; כמה נחמד שלאלבום החדש של ההקסואים קוראים דליברנס. זהו האלבום הרביעי של הצמד מאז 2002 ועד כה כל אלבומיו מדלברים את הסחורה ברמה גבוהה. הם גם היו פה שנה שעברה ואכלתי חתיכת כאפה מההופעה שלהם. ג'רמי בארנס הוא אליל נחבא. למי שלא מכיר – מדובר באקורדיוניסט וכנרת שיחדיו מבצעים מוזיקה מזרח אירופאית/צוענית/עות'מנית. אני מאוד בעדם. אני עוד יותר בעד זה שתלחצו פה על הלינק ליוטיוב ותראו את הדבר האדיר הזה. (דוגמית)

17) Bill Callahan – Sometimes I Wish I were an Eagle ; יש משהו שמפחיד אותי באלבומים חדשים של המאסטרים הוותיקים. בעוד אני צופה בפס שמתקדם עם הורדת האלבום מהאינטרנט, אני תוהה האם זה יהיה האלבום שיגרום לי להפסיק לפתח ציפיות לקראת הבא בתור. זה קרה לי עם המאונטיין גואוטס לפני כמה שנים (למרות שהחדש של הגואוטס הוא לא רע, בהשוואה לשני קודמיו). ביל קלהאן (לשעבר סמוג) בהחלט נמצא אצלי בקטגוריה הזאת,אך עד כה הוא נלחם בעקשנות על מיקומו בפסגת הסונגרייטרז העולמית. עוד אסופת שירים מקסימים של אמריקאי מקומט שנשמע כמו תושב עיירה בסיפור של סטיבן קינג. (דוגמית)

18) DM Stith – Heavy Ghost ; דיוויד סתית' כותב שירים נוגים ויש לו יד טובה על הפסנתר. זה אלבום הבכורה שלו, ויש בו שירים טובים והגשה יחודית. יש לאלבום הזה גם מעט בעיות – ההפקה המוזיקלית שלו מעט מניפולטיבית וסחטנית. בכל זאת מדובר באלבום שממש כדאי לשמוע אך לצערי הוא אבד בתהום הנשיה של ההייפ ולא קרה איתו כלום. חבל. (דוגמית)

19) Micachu & the Shapes – Jewellery ; הסיבה היחידה שהאלבום הזה נמצא רק במקום ה20 ולא גבוה יותר היא שזהו האלבום שנתקלתי בו הכי מאוחר מבין כל מה שאהבתי השנה. נראה לי לא אתי לתת טופ10 לאלבום ששמעתי רק חודש. בכל מקרה, מיקה לוי שנראית בקליפים כמו לסבית קשוחה היא מיקאצ'ו, ויחד עם הלהקה שלה הם עושים מוזיקה אולטרה מסובכת שנשמעת אולטרה פשוטה. אחת מתגליות השנה שלי, ובהחלט משהו שגם אנשים שאינם נברני מוזיקה יכולים לאהוב. (דוגמית)

20) Beirut – March of the Zapotc/Realpeople – Holland ; במקום אלבום אולפן של ביירות, זאק קונדון מספק לנו שני איפיז – אחד של ביירות, הפעם מקסיקני עם טון חצוצרות חתונה, ואחד תחת המוניקר רילפיפל, שהוא למעשה אלבום אינדיטרוניקה סטנדרטי. שני הצדדים של הריליס הזה טובים אבל לא מצוינים. מזאק קונדון אני מצפה ליותר. בכל זאת מגיע לו משהו היות ובחלק של הזאפוטק יש את אחד השירים המפוצצים של השנה. באזור 2:10 יש התפוצצות אקורדיון/חצוצרות שיכולה להרקיד משותקים. (דוגמית)

21) Dan Deacon – Bromst ; אם הייתי יכול לשכב יום שלם בתוך ג'אקוזי שמימיו תמיד חמימים, עם שאכטת ירוק שאינה נגמרת, עם קופסת קרטון מלאה בקלאווה עם קשיו ואולי גם איזה מגע מיני שאינו מצריך איזו פעילות מיוחדת מצידי, הרי שזהו האלבום שהייתי רוצה שיתנגן ברקע. כזאת אלקטרוניקה שמחה ומלאת תנופה יכולה להיכתב רק על ידי אדם שאוהב את היקום ויש לו טעם טוב בהפקה ובסמים. לשיר שאני מצרף פה יש את השם הכי אדיר בעולם. (דוגמית)

22) Dialing in – the Islamic Bomb ; הפצצה האיסלמית היא היציאה הקיצונית ביותר שאני מרשה לעצמי ברשימה הזאת שסה"כ מיועדת לקהל היענו רחב של חובבי האינדי בישראל. אני לא יודע אם ניתן להגדיר את האלבום הזה כמוזיקה פרופר, או שמא יותר סאונד-ארט. מכל מקרה, מדובר במישהי מאוד אומנוצ'יצ' שנסעה לפקיסטן בשביל לאסוף משם סמפלים. התקליטים שמהם דגמה לא עברו דיגיטציה אלא נגזרו במספריים ואז חוברו עם סלוטייפ. העריכה בוצעה על טייפ. אני חושב שהתוצאה מהממת. (דוגמית)

23) Dizzee Rascal – Tongue N Cheek ; דיזי ראסקל כבר לא ילד. אחרי שלושה אלבומים בהם הוא מיצב את עצמו לא כמלך סצינת הגריים, אלא כאחד מהכבדים ביותר של הפופ הבריטי, דיזי חותך באלבום הרביעי שלו עוד יותר חזק אל לב המיינסטרים, עם דגש על המיינסטרים המסיבתי. במקום קו הפקה אחיד שהפך את שלושת קודמיו לאלבומים מעולים, פה יש ערימה של מפיקים שהופכים את האלבום לסלט שלם של להיטי ריקודים. זהו האלבום החלש ביותר של דיזי נכון לנקודה זו, ועדיין, דיזי זה דיזי. יש פה כמה שירים שווים. (דוגמית)

24) Sunn O))) – Monoliths and Dimensions ; מי שלא מכיר את סאן הוא כנראה לא בקטע וגם לא יהיה בקטע. מי שכן כבר הוריד את הדיסק הזה. בכל מקרה, סאן הם להקת הדרון הטובה ביותר בעולם. המוזיקה שלהם נועדה לאנוס את אוזנו התמימה של המאזין ולהפוך את נשמתו לעטיפה של קרמבו. אני אצטט מאחד המגיבים לקטע היוטיובי שאני מביא פה, בתרגום חופשי:" אני אוהב את זה כ"כ, כמו אישה שאוהבת את בעלה האלים והמתעלל. אני כמהה לתופים ואני לא מקבל אותם. לעולם לא אקבל אותם. עדיין, אני אוהב את הבנזונה הזה". מאוד ממצה. (דוגמית)

25) the Twilight Sad – Forget the Night Ahead ; יש לי את התחושה שלא שמעתי את הדיסק הזה מספיק ויכול להיות שהוא אפילו יותר טוב ממה שנדמה לי. גם ככה זה דיסק די טוב. מדובר בלהקה סקוטית שהיא לכאורה חלק מגל של להקות בריטיות עם גיטרות שכותבות על חיים קשים במקומות שיורד בהם מלא גשם. לכאורה, כי בטווילייט סאד יש לפחות מישהו אחד שאוהב לשחק עם הציוד, שמכניס ליכלוך מהותי לכל השירים שלהם. השילוב של זה עם המבטא הסקוטי הכבד של הסולן אוכל עליי, אני מודה. (דוגמית)

26) Circulatory System – Signal Morning ; וויל הארט חוקר את נבכי הפופ הנסיוני עוד מתחילת שנות התשעים, אז היה חבר בלהקה האגדית אוליביה טרמור קונטרול. אוליביה התפרקה בסוף הניינטיז וסירקולטורי סיסטם פועלת בדלילות ב0טיז, עם אלבום פעם ב4 שנים בממוצע. סיגנל מורנינג הוא אחלה דיסק עם שירים נחמדים ומהלכים מוזיקליים מאוד מעניינים, אבל אין בו את האדג' שהיה יכול להיות בו לו היה יוצא לפני ים זמן. היום חלק מהמהלכים בו כבר נשמעים נאיביים. (דוגמית)

27) Wardruna – Runaljod ; אוקיי, אני מודה. גם זה אלבום מוזר טילים. מדובר פה על פולק נורווגי שורשי, עם כלים מוזרים ובשפה לא מובנת. בואו נקרא לזה "מוזיקת העולם". השירים יפהפיים וזה מה שקובע, לא ככה? (דוגמית)

28) James Blackshaw – the Glass Bead Game ; ג'יימס בלאקשו מנגן על גיטרה אקוסטית עם 12 מיתרים והוא מהבודדים ששמעתי שמצדיק את כל האקסטרה מיתרים האלה. מכיוון שמוזיקת גיטרה אקוסטית היא דבר מוכר ומקובל, אין לי איך לשכנע אתכם לתת לו צ'אנס מעבר לזה שפשוט תקליקו על השיר. אם לא אהבתם, לא נורא. יש בעולם הזה מקום גם למעפנים.(דוגמית)

29) Marduk – Wormwood ; בלאק מטאל, כל מילה נוספת מיותרת. השירים בדיסק הזה נשמעים די דומה אחד לשני וכולם ביחד מתכנסים לכדי עיסה מדדמת של אנשים כתושים. יש דברים שלא משתנים. (דוגמית)

30) Akron/Family – Set ’em Wild Set ’em Free ; אקרון/פמילי הם ערימה של היפים שבזמנו היו להקת החימום של ואף הוציאו ספליט עם איינג'לס אוף לייט, מה שמשך את תשומת ליבי ואף התחבב על אוזני. מאז הוציאה הלהקה עוד אלבום אחד סבבה ואז עוד אלבום אחד גרוע וחשבתי שאפשר לסגור עליה את הגולל. היה לי קשה להביא את עצמי להאזין לדיסק הזה שבאתי אליו סקפטי לחלוטין, אך בסופו של דבר יש בו מספיק שירים טובים על מנת שאוציא אותם מהפנלטי בוקס. האלבום הזה נועל את הרשימה שלי לשנה זו, מה שאומר שהוא הקדים עוד אי אילו אלבומים שהתלבטתי אם מקומם פה, ריספקט. (דוגמית)

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה