מטיף, אלכימאי ומהמר

יהודה אריה ממודנה, או ליאון די מודנה, היה רב ופוסק בתקופת הרנסנס. סוג של גיבור טרגי, סנדק, מהפכן דתי ואיש אשכולות בגוף אחד. פריצת הגדרות שלו התבטאה בין השאר בכך שלדרשות שלו נהגו להתקבץ יהודים ונוצרים גם יחד. המגע שלו עם הנוצרים, ועל אף הסובלנות בערי איטליה ברנסנס, נחשב חריג. הוא גם עמד בראש אקדמיה למוסיקה בגטו ונציה והיה תלמיד חבר של שלמה מן האדומים שהיה כנר וירטואוז וזומן לנגן בטקסים נכבדים שהתקיימו בין השאר בקאפלות. שלמה (סולומון רוסי) וליאון די מודנה שילבו שירה פוליפונית בליתורגיה היהודית, כלומר חזנות בשירה, דבר שנחשב עד אז לטאבו אצל היהודים שאסרו מוסיקה מאז החורבן.

אבל לפני הכל יהודה ממודנה היה אלכימאי. זה התחיל מזה שדוד שלו היה אלכימאי וכך המסורת עברה במשפחה. במרתף ביתו היתה מעבדה. בנו, מרדכי, נשלח ללמוד אלכימיה בין הגויים ולצורך כך גילח את שערו כמו כומר והלך (בהיתר) גלוי ראש (שימו לב, גם בתמונתו המפורסמת של יהודה ממודנה, הוא גלוי ראש!). באיזה שהוא שלב בנו ערך ניסוי במעבדה שלו ומת משאיפת גזים רעילים.

הבן השני, זבולון, היה גנגסטר ובמסגרת חיסול חשבונות על רקע רומנטי נרצח. די אל מול עיניו של אביו. החיים הקרימינליים בגטו ונציה כללו סחר בסחורות גנובות והסתרתם בתוך הגטו. ב-1637 התחביב הזה העמיד את כל קהילת גטו ונציה בסכנת גירוש בגלל עסק שהסתבך. בסופו של דבר הגירוש הומר מכל הקהילה לפרטים ובני משפחותיהם. ובהם… גם חתנו וכנראה בנו השלישי יצחק שגורש למזרח התיכון, ושבסופו של דבר התגלגל לברזיל. דרום אמריקה היתה באותה תקופה מקלט של עבריינים שחיפשו חיים חדשים. בין אם עבריינים דתיים שחיפשו לחיות רחוק מהאינקוויזיציה ובין אם עבריינים בפועל ש'נסעו לחו"ל' בעגת העולם התחתון, כלומר פרשו או הופרשו בכח.

במסגרת העיסוקים הקרימינליים בגטו, היתה גם סצנה של הימורים. יהודה ממודנה כותב שבין י"ז תמוז של שנת 1631, לבין כסלו 1632 הוא הפסיד בהימורים "חמש מאות דוקאטי", שזה אומר כמעט את כל הונו. אשתו קיבלה בעקבות המאורעות התמוטטות עצבים.

יהודה אריה ממודנה היה כאמור גם רב, וחיבוריו שימשו את הדורות אחריו: כמה ספרים שמבקרים את המקורות היהודיים וסמכותם, "מגן וחרב" שעסק באמינות של התורה שבעל פה בכלל ובפרט "ארי נוהם" שעסק בסמכותה ואמינותה המוטלת בספק של ספרות הזוהר. את המעמד בעולם היהודי הוא תפס בזכות חיבור זה, ששימש הן את המשכילים (השד"ל כינה אותו "שונא חכמים ורפורמיסט") אך ובעיקר את מתנגדי המיסטיקה האורתודוכסים שראו, בעיקר בשנים אלה, בקבלה ובזוהר סכנה מפני המרת דת בעקבות השימוש שעשו ההבראיסטים בזוהר, ומאוחר יותר בעקבות השימוש שעשו בו השבתאים. בשני המקרים, מעשים שפגעו ישירות בממסד האורתודוכסי.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.