בלשון הקודש

כנראה שאני יודע משהו שרות דולורס וייס עצמה מודה שהיא לא ידעה. או לא התכוונה. זה מוזר, זה מעניין, זה מפתיע. לא התכוונתי גם אני, האמת, בטח שלא לבקר. אבל כנראה שזוהי ההשראה, הדבר הכי יפה במוסיקה, בכתיבה, ביצירה. אתה לא מתכוון להוציא יצירות מופת, שירה, קלאסיקה. אתה כותב את מה שהתת-מודע אומר לך, את מה שבא לך. זו האמת שלך. אבל אופס, טוב שאנחנו אומרים את המילה אמת. טוב מאוד. כי איזו גלולה היא לקחה לעזאזל כשהיא כתבה את הטקסטים האלה, הכחולה או האדומה? אלבומה החדש, "בעברית", אפוף באווירה של מיסטיקה, מיסתורין ופסיכדליה. זה לגמרי גורם לי להזכר בשיר אחר שכבר כתבתי עליו: "המתחם", של שאנטל, שמדבר על אותה חוויה חוץ גופית – טריפ, מיסטיקה, סף המוות או וואטאבר. הקבלה מושלמת, בין מילה למילה, בין נושא לנושא. הרמוניה מדהימה בין הטקסטים, אבל שוני פעוט: אם שאנטל עושה את זה בשיר אחד, רות דולורס וייס עושה את זה ב-12, אלבום שלם. אם שאנטל עושה את זה ב-8 דקות, רות דולורס וייס עושה את זה ב-44. אם שאנטל עושה את זה עם סינתיסייזר ומכונת תופים, רות דולורס וייס עושה את זה עם פסנתר, קונטרה-בס וחטיבת מיתרים. אם שאנטל עושה את זה בשפת לעז, רות דולורס וייס עושה את זה בעברית. בשפתנו אנו, המבינים אותה. הרוצים להבין אותה לפחות, אולי הניתוח הזה יעזור לנו במעט.

:: . ::

C'hantal – The Realm ; Something for your mind your body and your soul, It's the power to arouse curiosity. The purpose. The goal which one acts on. A journey of force hot like the sun and wet like the rain. Rhythmatic movements in unison with others. Prolong an act of sensation with no limits or boundaries. Eternity is past, Wrong is right. It's the point of greatest intensity, Pleasures of the highest sense, Feeling of warmth and security. Willing and unwilling sensations of the mind. A condition. The ultimate seduction. The realm.

:: . ::

נדמה לי שממש לא לעניין להעתיק כאן את כל מילות שיריה של וייס בשביל להשוות אחת לאחת, אבל תאמינו לי. רוב מה שכתוב במילים, בשפה הפיוטית, השירית, המקראית – מופיע באמת בטקסטים הפיוטיים, השיריים והמקראיים שאתן להם רפרנסים. ולא רק בהם, בפילוסופיה היוונית, המערבית, ההודית. כמובן, במילותיה של שאנטל. המיסטיקה היא אותה מיסטיקה. החוויה היא אותה חוויה. האמת הנגדית היא אותה אמת נגדית, אמת אחת נגד כל השקר. דרך אגב, מי שרוצה להאזין לארבעה משירי האלבום – כאן.

:: . ::

(גיליתי שמש) ; האור הוא האמת והטוב, ורות דולורס וייס גילתה את השמש מחדש. זוהי לידה שניה, חוויה מתקנת. זוהי הארה, התגלות, תובנה שגוזרת ממנה אל כל תחומי החיים. המציאות היא רק צל של התובנה הזו, צל על קיר המערה האפלטונית [1], ועל המקומות הנמוכים ממנה. צל על האדמה, על כל מקום. כל מקום תחת השמש ; אולי ניתן לומר אחרת, זוהי חוויה אחרת, חווית סף חוץ גופית, ראיית אור לבן, הימשכות למנהרה – מנהרת האור. מבט אל הקצה, אל עולם החיים.

:: . ::

(קיץ) ; השמש נוגעת ונוגעת, אך קופחת ומצמיאה. מעוררת עוד יותר את הרצון אל האמת, אל היום הזה, שבו היא תוודע – לא יהיה הוא יום מסתבר, וגם לא לילה. משהו לא ברור, מעורער. לעת ערב יהיה אור [2]. ובינתיים, הגוף מרגיש ומרגיש, גם הלילה חם והשמיים מלאים בכוכבים (מה יותר פול מון מזה?). הקיץ אינו עוד חלום, הוא מציאות. והפרי המתוק של הידיעה, ערב כל כך. מקסים ; (הלילה שלו) ; הלילה החם, חום השמש, מקור האור, פתיל החיים. עיניים על עיניים, כפיים על כפיים, גהירה ובשר חם [3]. מאבק פנימי – אור מתמלא ומתחסר. גאות וגם שפל, והדם לאות על הבית [4]. זהו אותו בית של הידיעה, ששומרת מפני הבערות – החושך, גיא צלמוות. זו תחושת בטחון חמימה [5]. השמש באמצע שמי הלילה, אור הירח המלא. לבן, טהור.

:: . ::

(שיר אהבה) ; כשהאדמה עומדת עירומה, רוח מרחפת מעליה. זהו עולם חף מכל חומר, עולם אידאי לחלוטין. עם ההתמסרות אל האמת, גם האדם הופך כמוה. חף מחומר, לטוף אור. זו אהבה עזה, כמיהה מרעישה. חזקה מגזעים ומסלעים, משברת אותם, מפרקת הרים. ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש אש. ואחר האש – קול דממה דקה [6]. עזה כמוות האהבה, עזה ומתוקה, כפרי עץ הדעת – טוב וגם רע, בשר וגם רוח. יונקת ממקור האמת.

:: . ::

(שיר תקווה) ; האין, תוהו ובוהו, חושך על פני תהום. ורוח מרחפת מעל פני המים [7]. זהו שכרון חושים, צוהר אל הבלתי נודע. שקט, ריק. ללא זמן ומקום. אי בהירות – שקר הוא אמת, חושך הוא אור. ומתוך כל אלה יוצאת הבשורה. הצל המתוק. התקווה ; (שיר נחמה) ; ועם התקווה באה הנחמה [8], הציפיה למחר הטוב, השחרור מן העצב. השלווה והחירות, הביאה השניה, הלידה מחדש שחוזרת ונשנית.

:: . ::

(משירי ארץ אהבתי) ; הערגה בוערת, אל המכורה, אל הארץ האהובה. הארץ, שהיא האמת הנשגבת, כשבאין יודעיה היא בודדה. זו שנחרבת בידי אלה שמצהירים על עצמם כיודעיה, והם לוקחים אותה ומסלפים אותה. הם הופכים אותה בכח לשקר, אותו השקר שממנו היא רחוקה כל כך. הבדידות והזרות הזאת ממשילים אותה למלכה בלא בית, מלך בלא כתר [9]. זו חוצפה, המרית הרצון, סירוב לקבל את האמת הנצחית והכנה, הליכה עיוורת אחרי ההבל במקום אחרי הידע הנשגב, חרפה במקום שבח, זלילה וסביאה במקום רעב. אבל נאמני אותה האמת הזכה מלאים כמיהה והערכה אל אותה ארץ אבודה ואביונה, שגם אבן קטנה מחרבה שכמוה, היא מזכרת מתוקה.

:: . ::

(קהלת א' 2-9) ; תהיה, שלא הצלחתי לקבל עליה תשובה – האלבום כולו אפוף אופטימיות. בעוד שהקטע האחרון שובר את כל המוסכמות, הוא פסימי לחלוטין. אין דין ואין דיין, הכל הבל. גורלו של אדם נחתם מראש לגאולה, בין אם יפנה לכאן או לכאן. אז בשביל מה צריך לעשות טוב או רע? בשביל מה צריך ללכת אחרי אמת זו או אחרת? מה יתרון בכל עמלו אם בכל מקרה הוא יגיע אל תיקונו? הפסוק האחרון בקהלת נותן לעצמו תשובה: כנראה שצריך לעשות טוב, כי זהו האלוהים – התגלמות הטוב, ואם כזה הוא, יש ללכת בעקבותיו, ושוב אופטימיזם. מרגיש החמצה קטנה, שהפסוק הקטן והסופי הוא הדבר היחיד שחסר באלבום המצוין הזה, "בעברית".

:: . ::

[1] הפוליטאה, 514א'-521ב'
[2] זכריה י"ד, ז'
[3] מלכים ב' ד', ל"ד
[4] שמות י"ב, י"ג
[5] תהילים כ"ג ,ד'
[6] מלכים א' י"ט, י"א-י"ב
[7] בראשית א', ב'
[8] ישעיה נ"א, י"ב
[9] סנהדרין ק"א עמוד א'

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.